יום שלישי, 16 בדצמבר 2014

איך מרכיבים רשימה?

אחת המכשלות העיקריות, אם לא העיקרית שבהן, אולי בעצם היחידה, להסכם איחוד בציונות הדתית קשור בשיטת בחירת הרשימה לכנסת. הבית היהודי עבר לשיטת בחירות המקדימות (פרימריס בלעז) ואילו תקומה עדין דבקה בשיטת הועדה המסדרת. ובשטח יש מי שתומך בשיטת האלקטורים, כלומר בחירת רשימה על ידי מרכז המפלגה (שהוא עצמו נחבר על ידי המתפקדים).

ביקורת רבה מושמעת על שיטת הפרימריס – שהיא מושחתת, שהיא נותנת יתרון למפורסמים ולעשירים ושהרשימה עשויה לצאת מוטית ולא מייצגת. גם בקרב תומכי הפרימריס יש המודים שועדה מסדרת יכולה להוציא רשימה ראויה יותר. אכן שיטת הבחירות המקדימות איננה מושלמת, אולם בפארפרזה על צ'רצ'יל אפשר לקבוע כי היא הפחות גרועה משאר השיטות. אפשר להראות בקלות שהטענות נגדה אינן רציניות.
למעשה אפשר לומר שכל השיטות הן סוג של פרימריס וכל ההבדל הוא בגודל הגוף הבוחר. יש מפלגות שבהן הגוף הבוחר מורכב מאדם אחד בלבד (כמו ב'יש עתיד' או 'ישראל ביתנו'), יש מפלגות שבהן מדובר בקבוצה מצומצמת של אנשים (ועדה מסדרת) או קבוצה גדולה יותר (מרכז המפלגה) או מקבוצה גדולה מאד של כלל מתפקדי המפלגה. יש גם הצעה לבחירות מקדימות בקרב כלל המצביעים למפלגה (ראו בהמשך).
כל אחד מבין שככל שקבוצת הבוחרים קטנה, גדלה רגישותה ללחצים שלא ממין הענין. כל מי שישב בועדה מצומצמת שהיתה אמורה להכריע בעניני ציבור (החל מועדת הבניה המחזוית וכלה בועדת הבחירות של מפלגה) מכיר את מסכת הלחצים שמופעלת על חבריה. אני לא מדבר על איומים פליליים, אפילו לא על איום מרומז על פרנסתו של חבר הועדה ('אתה חייב לבחור את פלוני, הוא זה שידאג לתקציבים, גם למוסד שלך') אלא אפילו לאוסף השיחות האינסופי שנועד לשכנע את חבר הועדה. הח"מ היה חבר ועדת החבירות הקודמת של הבית היהודי. למזלי לא היו לי קשרים חברתיים ענפים ולא מחויבות ארגונית לאף אחד ולכן זכיתי רק למעט שיחות 'מוטיבציה', אבל כשרואים הצעה כמו של רפי קפלן שמנסה ליצור ועדה מסדרת שמורכבת מהגורמים הכי לחיצים במגזר – ראשי מוסדות, אישי ציבור ורבני ישיבות, צריך לדעת שלמחשבה שמדובר בגוף אוביקטיבי איין על מה לסמוך כלל. כי גם רבנים (למי שעוד מתפלא) יש עמדות ויש נקודות רגישות (ועוד לא נגענו בשאלה על בסיס מה חושבים שלאותם מכובדים יש יותר הבנה בהתאמה לכנסת מאשר לסתם חבר מפלגה).
וגם אם תמצא קבוצה כזו של מכובדים, חכמים ונבונים, האמנם תהיה מקובלת על הכלל ? אני מתכוון לאחר שתפסוק את דינה ? היינו במצב הזה לפני חצי עשור כשועדה מכובדת בראשות האלוף בדימוס עמידרור קבעה את רשימת המועמדים לכנסת של הציונות הדתית. עוד לא יבש הדיו על הרשימה וכבר היא פוצצה בידי מי שלא מצא חן בעיניו שהוא (או שלוחו) מוקמו במקום נמוך יחסית. למען האמת בעידן שלנו כשלכל רב ולכל אשת ציבור יש כבר תיוג מחנאי, אפשר לצפות לקרבות על עצם הרכבת הועדה.
קיצורו של דבר – ועדה מסדרת מגלמת שחיתות רבה וסיכוי נמוך שהחלטותיה יכובדו.
במרכז מפלגה קצת יותר קשה להפעיל לחצים וליצור קבוצות אינטרסים, אבל רק קצת. לא זו בלבד שאין זה בגדר הבלתי אפשרי, אלא שהמציאות מראה שככה זה פועל.  אדרבא, חברי מרכז ידועים בכך שבחירתם נגועה באינטרס אישי. השרה המתפטרת לימור לבנת הופתעה לפני עשור כשנאמה לפני מרכז מפלגתה ושאלה (רטורית מבחינתה) אם הם נבחרים על מנת לחלק ג'ובים וזכתה לתשובה מהדהדת – 'כן'.
המסקנה ברורה. ככל שהציבור גדול יותר, ככל שההצבעה חשאית יותר וקשה לייחס את התוצאות לפלוני או אלמוני, כך התוצאות של הבחירות מייצגות יותר את דעת הציבור הבוחר. לפרימריס יש חסרונות, אבל הרבה פחות מכל שיטה אחרת. ובכל זאת – יש חסרונות וצריך לדעת להתמודד איתן. נמנה כאן בקצרה שני חסרונות מרכזיים והצעות כיצד לנטרל אותם ולו חלקית.
הבעיה הראשונה היא מה שנקרא 'מפקד ארגזים' הכוונה לכך שקבוצות גדולות של אזרחים מתפקדים למפלגה (לרוב על ידי פוקד בעל אינטרס) בלי הזדהות עם ערכי המפלגה ולעיתים בלי שום כוונה גם להצביע עבורה – הכל במטרה לדחוף מועמד מסוים. אפשר לצמצם תופעה זו בשתי דרכים מרכזיות:
א.      הגדלת המרכיב האישי בהתפקדות. תשלום דמי חבר קבועים בהוראת קבע (ולא תשלום חד פעמי), התפקדות בטופס הנשלח אישית (ולא פוקד המביא ארגז של טפסים), קביעת תקופת אכשרה לשם קבלת זכויות לבחור ועוד.
ב.      התלית כח הבחירה ביחס שבין מתפקדים ובוחרים. שיטה זו טובה בעיקר נגד התפקדות דמה בישובים קטנים או בשכונות הומוגניות. בשייטה זו משקלו של בוחר בקלפי קטן יותר אם באותה קלפי יש הרבה יותר מתפקדים מבוחרים.
ויש עוד דרכים.
הבעיה השניה היא הקשר 'הון – שלטון'. ככל שהגוף הבוחר קטן יותר כך קל יותר למועמד אלמוני ועני להציג את עצמו בפניו. בבחירות מקדימות יש יתרון למי שהוא כבר מפורסם (למשל מי שהוא כבר חבר כנסת או שהוא ידוען) ולמי שהפרוטה מצויה בכיסו (לשלוח מכתב אחד עולה 2 ₪. ואם יש 50,000 חברים במפלגה ? תעשו את החשבון לבד). למעשה לא בטוח שזו מגרעה. מי שאינו מוכר לעשרות אלפי חברי המפלגה, כנראה גם לא יהיה מוכר למאות אלפי בוחריה ובוחרים נרתעים מאלמונים. גם לעשירות של המועמד יש יתרון שכן זה מקטין את הסיכוי שיפול קרבן להצעת שוחד. בכל זאת ראוי לפעול למיתון בעיות אלו. גם כאן נמנה שני רעיונות ואין הם היחידים:
א.      הבטחת ייצוג לקבוצות שהן בדרך כלל מודרות או רחוקות מאור הזרקורים: נשים, עולים חדשים, תושבי פריפריה וכדו'. הבטחת ייצוג פרושה שמבין המתמודדים בבחירות המקדימות יקודמו לעיתים מי שעונים על קריטריונים אלו, אבל עדין הבוחרים הם שיקבעו מי זה יהיה.
ב.      הגבלה חריפה על שיטות תעמולה. למשל איסור על דיוור ישיר או על פרסום מודעות בעיתונות (דברים העולים ממון רב) ומאידך – מתן מקום שווה לכל המועמדים לפרוס דמותם, משנתם ופועלם באתר המפלגה.
במציאות הנוכחית אין תחליף לבחירות מקדימות, אפשר ליצור מנגנון של 'תיקון עיוותים' אך גם הוא רק על ידי גוף נבחר בעצמו (מרכז של מפלגה) ובכפוף לכללים ברורים של התערבות מותרת.
נסיים בשיטה של בחירות מקדימות המונעת לפחות את התפקדות הדמה. בשיטה זו פתק ההצבעה המסורתי בבחירות הכלליות מוחלף בדף ובו שמות כל מועמדי המפלגה לפי הסדר שקבעה המפלגה. הבוחר יכול לסמוך ידיו על קביעת המפלגה ולשלשל את הדף במעטפה אל הקלפי, אולם הוא יכול גם לסמן מתוך מספר מסוים של מועמדים מתוך הרשימה ובכך לתת להם עדיפות. בזמן ספירת הקולות יבדקו גם הסימונים הללו ועל פיהם יסודרו מחדש המועמדים ויקבע מי מהם יכנס לכנסת.
ומה לגבי הציונות הדתית ? בתביעה של תקומה לקבל מראש שיריון ברשימה המשותפת יש שתי בעיות מרכזיות. ראשית מהו היחס הראוי בין שתי המפלגות ? ושנית, מכיון שהבית היהודי עורכת פרימריס, מה מונע מתומכי תקומה להתפקד למפלגה ואף להתמודד בה על מקומות ברשימה? נניח למשל שהיחס האמיתי בין תקומה ובין הבית היהודי הוא 1:4. לפי זה תדרוש תקומה בצדק 2 מקומות בכל עשיריה. אולם אם חבריה יתפקדו ויריצו עוד אנשי תקומה, יתברר שעוד שני חברי תקומה יקבלו מקומות בכל עשיריה! האיזון הופר אפוא.
שתי דרכים לצאת מהסבך. הראשונה, לבטל את השיריון ולשלוח את כולם להתמודד בפרימריס. השניה – לעשות מפקד ובו יחליט כל מתפקד אם הוא תומך בתקומה או בבית היהודי. יחס המתפקדים יקבע את יחס המקומות ברשימה. בפרימריס ישתתפו רק מי שהציג עצמו כתומך הבית היהודי.

למרות הקולות המביעים ענין בפילוג בציונות הדתית ואף טוענים ליתרון אלקטוראלי, אני מתנגד למגמה זו. טוב לה לפוליטיקה הישראלית ללכת לכיוון של גושים גדולים. האידאולוגיה של הציונות הדתית ראויה להיות אחד מגושים אלו ועלינו ללמוד להכיל את ההבדלים שבתוך המחנה ממימ"ד ועד מצ"ד.

(פורסם באתר כיפה)

אין תגובות: