יום שישי, 7 בנובמבר 2014

פסח סדום

כשמגיעים המלאכים לסדום, מקבל אותם לוט, בסגנון אברהמי: "וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ:". מעיר על כך רש"י 'פסח היה' והתמיהה גדולה – הרי יציאת מצרים תתרחש בעוד יותר מ 400 שנה (יצחק עוד לא נולד ועוד לא החל מנין 'ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה') ומה בא רש"י לומר ? רק בשל אזכור המצות ?
אולם אם נעיין בפרשת 'בא' ובמאורעות שהביאו ליציאת מצרים נראה דמיון למאורעות שקרו ללוט ומשפחתו. בשני המקרים הטובים המיועדים להצלה מוקפים בסביבה מרושעת, בשני המקרים מחליט הקב"ה להעניש קשות את הרשעים. גם בנ"י במצרים הצטוו להשאר בבית ולסמן את הפתח כדי שצרת מכת בכורות תפסח עליהם. גם לוט נגרר הביתה והפתח נעלם מעיני הפורעים שבחוץ לאחר שהוכו בסנוורים בידי המלאכים.
כמו בני ישראל גם לוט נדחף לצאת בבהילות מהמקום המוכה וכל ההבדל הוא שבנ"י יוצאים אחרי המכה ולוט – לפניה.
לפיכך אפשר לומר שהמונח 'פסח' מסמן לאו דוווקא את יציאת מצריים אלא את מעשה ה'פסיחה' שבו בורר הקב"ה להציל את הצדיקים (יחסית) בזמן שהווא מעניש את הרשעים. המצה משמשת כאן כאקדח של המערכה הראשונה העתיד לירות בשלישית. המצה, לחם העוני הנאפה במהירות מסמל את ההמלטות הבהולה של הצדיק מתוך מלתעות האסון הניחת על הרגע.

אשר על כן - אם ראית מצה בתחילת הפרק, דע שעוד מעט קט ינצל הצדיק ביציאה בהולה שטרם הספיקה להחמיץ.

יום שני, 3 בנובמבר 2014

לי"ב במרחשוון

יהודי רצח את ראש ממשלת ישראל.
במוצאי שבת, אור לי"ב במרחשון תשנ"ו, בסיומה של עצרת פוליטית בכיכר שנקראה אז 'כיכר מלכי ישראל', בעת שירד מהבמה, נורה ראש ממשלת ישראל דאז, יצחק רבין, בידי מתנקש יהודי שהתנגד לדרכו הפוליטית של ראש הממשלה. ראש הממשלה מת מפצעיו זמן קצר לאחר שפונה לבית החולים. בן 73 היה במותו.
יהודי רצח את ראש ממשלת ישראל !
הרצח היכה בתדהמה את הציבור כולו. האווירה הפוליטית טרם הרצח היתה קשה וטעונה. המחלוקת הפוליטית בכל הקשור להסכמי אוסלו (הסכמים שבמסגרתם ניתן שלטון עצמי לערבים במספר ערים ברחבי יש"ע) הביאה לשיאים של התבטאויות והתבטאויות שכנגד, אולם איש לא העלה בדעתו שהמחלוקת תדרדר לכדי אלימות, בוודאי לא לכדי רצח פוליטי.
יהודי רצח את ראש ממשלת ישראל !
אתן הקוראות את הדברים הללו עוד טרם נולדתן כשאירע הרצח. עבורכן יצחק רבין הוא היסטוריה. אני חושש שרובכן לא מכיר את האיש ואת פועלו. אבל למען האמת – היום זה לא משנה כלל. כי בי"ב במרחשוון איננו זוכרים את מעשיו של יצחק רבין ולא את פועלו למען המדינה עוד מלפני שקמה. גם איננו מעלים על נס את עמדותיו הפוליטיות אשר יש מי שיהללן ויש מי שיגנה אותן. אנחנו צריכות לזכור דבר אחר לגמרי.
יהודי רצח את ראש ממשלת ישראל !
מעבר לצווי הבסיסי שכולנו מכירות של 'לא תרצח', היה במעשה הזה משום חילול שם ישראל בגויים. מעתה נראה העם היושב בציון כלא יותר טוב מכל אומה אחרת שקורות ימיה מגואלות בדם של יד איש באחיו. אם חשבנו להיות 'אור לגויים', הרי שנכזבה תוחלתנו או למצער – נדחתה.
אז מותר להתווכח, מותר למחות, מותר להפגין, מותר להתארגן ולהחליף בבחירות את השלטון. לפתור את הבעיות שלנו באלימות ? זה – לא !.

למען האמת כבר היה דבר שכזה בהיסטוריה שלנו כששליטה האחרון של יהודה, או שרידי יהודיה, נרצח בידי מקורב למלכות. עד היום אנו צמים לזכר רציחתו של גדליה בן אחיקם. לא משום שלא היו גדולים כמותו, אלא משום שדרך הסתלקותו מהווה תמרור אזהרה. חבל שלא שמנו לב לתמרור זה.
(דברים שכתבתי לתלמידות אולפנא אחת)

אהוי ! אופק מדיני מימין

מעבר למים בוהקים
נפרשים כוכבים לבלי חוק
לוגמים ערפילים רכים
סביב האופק הרחוק
(מתוך Auf dem See  של גיתה, התרגום שלי)
המושג 'אופק מדיני' מתאים ככפפה ליד למצב הפוליטי במזרח התיכון. כמו שכל ספן יודע, האופק ההוא מושג בלתי מושג. לעולם אי אפשר להגיע לאופק (אלא אם אתה רבה בר בר חנה או, להבדיל, סינבד הספן). במזרח התיכון השלום נמצא, נכון לעכשיו, באופק (המדיני) כשכל אחד (אולי למעט ג'ון קרי) מבין ששלום אמיתי ובר קיימא במזרח התיכון הוא חלום באספמיא אפילו במקרה הפשוט יחסית של המאבק הישראלי-ערבי, על שלום בין סונים ושיעים בכלל אין על מה לדבר.
ראוי לתהות על השאלה איך הגענו למציאות שמדינת ישראל מוצאת עצמה מתדיינת אל מול עם סמי-פיקטיבי, עם שהומצא כחלק מהמערכה המדינית-צבאית נגד ישראל וקם על יוצרו (ועלינו). אולם בשלב זה נוותר על המחקר ההיסטורי המענין הזה ולמרות שברי שיש לו השלכות מעשיות גם על התנהלותנו כיום ננסה לדון להלן במציאות כפי שהיא מונחת מול פנינו בבחינת 'אין לו לדיין' וגו'.
ראשית, נפריד בין שתי שאלות שאמנם קשורות זו בזו, אך לכל אחת קיום נפרד. השאלה הראשונה היא בטחונית – כיצד צריכה מדינת ישראל לפעול אל מול האיומים הקיומיים שמציבים לפתחה הארגונים והמדינות במזה"ת. מדאעש הרחוק (עדין) והחמאס והחזבאללה הקרובים, מאיראן, האוטוטו גרעינית, ועד הרשות הפלשתינית האוטוטו באו"ם. כל אלו (ורבים אחרים) שוחרים את רעתה של מדינת ישראל, רעתו של העם היהודי וכמסתבר – את רעתו של העולם הדמקורטי כולו.
השאלה השניה היא ערכית-חברתית. מה צריכה להיות המדיניות של מדינת ישראל כלפי המיעוט (הלא כל כך מועט) של ערבים שחי תחת שלטון המדינה. הכוונה לא רק למיליון ומשהו הערבים המתגוררים ביו"ש אלא גם לשני מיליון פלוס ערבים אזרחי המדינה (ויש שמכניסים לקלחת גם את מיליון וחצי ערביי רצועת עזה).
השאלות הללו נפרדות מפני שגם לו לא היה ולו ערבי אחד לרפואה תחת שלטון המדינה, עדין היינו תחת איומים כאלו או אחרים ומפני שגם אלמלא היינו מאוימים, עדיין היינו צריכים לעסוק בשאלת היחס למיעוטים.
לפני שנמשיל כדאי להעיר שתי הערות חשובות:
א.      בניגוד למה שמנסים לספר לנו, הסוגיה הטריטוריאלית היא סניף של השאלה הראשונה. שטחים שאין בהם ערבים אינם קשורים לשאלת השליטה בעם זר. אולם הסוגיה הטריטוריאלית היא זו שבעצם גורמת לכל הבעיה שכן הנחת היסוד של המחנה הציוני במדינה היא שארץ ישראל, כולה, היא ביתו הלאומי של עם ישראל ולא של שום עם אחר זולתו. יש"ע איננה הפיליפינים או הודו והקולוניאליסטים כאן הם הערבים.
ב.       הערבים אזרחי המדינה הם חלק מהסיפור. זה אולי מאד לא 'פוליטקלי קורקט' אבל מעבר לכל השגיאות שעשתה מדינת ישראל בכל הנוגע לטיפול במיעוט הערבי, הן מבחינת הזכויות והחובות והן מהבחינה של ההזדהות האזרחית, במציאות של ימינו כל פתרון מדיני חייב לכלול פרק התיחסות לסוגיה כואבת זו שבה גם האזרחים הערבים יצטרכו להבין (או לבחור) את מקומם במארג האזרחי של מדינת ישראל.
ונחזור לשאלות שלנו. העולם חושב (בטעות) שפתרון הבעיה השניה יביא במילא לפתרון הבעיה הראשונה. על פי תפיסה זו שורש כל הרע ההוא ב'כיבוש' ואם רק תפסיק ישראל לשלוט ביש"ע – יבוא קץ לכל האיומים והצרות ושלום על ישראל. גם בארץ בקרב חלקים בשמאל שוררת תפיסה זו (ולעיתים היא הופכת למגוחכת ומקור לבדיחות אינספור). כתוצאה ממחשבה זו אנחנו מוצפים ברעיונות של 'אופק מדיני' שעיקרם הוא שויתורים ישראליים כאן ועכשיו יביאו לשלום המיוחל באופק.
זוהי מחשבה נואלת אשר הוכחה כשגויה לא פעם ולא פעמים בניסיונות שלממשלות שמאל, או ממשלות ימין שקידמו סדר יום שמאלי. אשר על כן צריך קודם כל לקבוע שלאמיתו של דבר אין לשמאל שום תוכנית מעשית היכולה לקרב אותנו לשלום המיוחל. כל ההצעות מתימרות למעשה לפתור את הבעיה השניה (תוך שרבוב הסוגיה הטריטוריאלית לפתרון) כשהן מתעלמות או מתכחשות לבעיה הראשונה שרק תוחרף שבעתיים כתוצאה מהפתרון המוצע. מדובר אפוא בפתרונות שלקוחים מעולם הפנטזיה וזה שרבים שבויים בקונספציה ורואים בהם רעיונות מעשיים רק מרחיק את האפשרות למצוא הצעות מציאותיות.
לכן השאלה על ההתנהלות המוצעת למדינת ישראל מונחת לפתחם כל הצדדים בחברה הישראלית ועצם הניסיון להעמיד פנים שרק הימין טרם הרים את הכפפה, היא חלק ממערכת תעמולתית שיש לתהות על מטרותיה.
אבל למרבה הצער הדינמיקה העולמית שאנחנו חלק ממנה לטוב ולרע, תובעת מאיתנו התיחסות גם לשאלה השניה. לכאורה גם המוסר היהודי תובע זאת מאיתנו אלא שמכיון שהקונספציה השלטת דוחפת לכיוון של פתרון הבעיה השניה על חשבון הראשונה תוך התעלמות מהזכויות הלאומיות של עם ישראל, הרי שנוצרת תחושה של 'אין מוצא'.
אורי אליצור ז"ל ואחרים, סברו שאפשר להתעלם או להתגבר על הבעיה השניה והתרכזו בבעיה הראשונה. לדעתם סיפוח יו"ש (את עזה – גם הם לא רצו) יקטין את הסיכון הביטחוני ויעשה צדק עם הדרישה הלאומית הישראלית. את הבעיה השניה הם רצו לפתור בצורה הוגנת – מתן אזרחות לכל ערביי יש"ע. לדעתם בכל מקרה יישמר רוב יהודי במדינת ישראל. אולם רבים וטובים במחנה הציוני דחו את ההצעה. מדינת ישראל מתקשה להתמודד עם מיעוט של 20% ואיך תתמודד עם מיעוט שלכל הפחות ימנה 35% ויתכן שגם 45% ?
נסכם את ההצעות הקיצוניות בטבלה הלקוחה מעולם תורת המשחקים

ויתור על יש"ע וערבייה (ואולי גם ויתור על שטחי מדינה מאוכלסים בערבים)
סיפוח יש"ע וערבייה (ומתן אזרחות ישראלית לכולם)
מחיר ההצלחה
אובדן ריבונות בחלק משטחי א"י.
מיעוט ערבי ניכר במדינה.
מחיר הכשלון
טרור רקטי בכל המדינה, המשך תביעות ערביות על שטחי ישראל.
מדינה דו לאומית

כמו בבעיות רבות שבהן פתרונות הקצה נראים טוב אם התרחיש הטוב יתממש אך קטסטרופליים אם יתממש תרחיש ה worst case, נחלקים התומכים בהערכת הסיכויים של כל תרחיש. אולם מסתבר שעדיף לנסות ולמצוא פתרון ביניים אשר לא יהיה מושלם משום היבט אך למצער לא יהיה קטסטרופלי משום צד.
הצעות כאלו קיימות על השולחן. חסרונן הוא בעיקר חוסר מוכנות של אליטות משפיעות לתמוך בהן ובמציאות שנוצרה – אין הן זוכות לתמיכה גם בחוגים בין לאומיים שכאמור התקבעו על רעיון 'שתי המדינות' למרות מופרכתו.
הצעה ותיקה היא הצעתו של השר לשעבר הרב בני אלון – 'היזמה הישראלית'. עיקרו של מתווה זה הוא דגש על הפן ההומאני של הסכסוך. ליזמה שלשה עקרונות: שיקום הפליטים בארצותיהם, ריבונות ישראלית ביו"ש כשלערבים שם תוענק אזרחות ירדנית, שיתוף פעולה אזורי.
הצעה חדשה היא של השר נפתלי בנט – 'תוכנית ההרגעה'. התוכנית מבוססת על מהלך חד צדדי של סיפוח אזור C  בלבד ומתן אוטונומיה משמעותית לתושבי אזורי A  ו B בדגש על השקעות גדולות בתשתיות כלכליות.
האם תוכניות אלו מעשיות לטווח המיידי? למרבה הצער כנראה שלא, בייחוד כשהשמאל  הישראלי מתעקש להיות יותר קתולי מהערבים. כמו הצעות השמאל, גם תוכניות הימין מתנפצות אל מול משברי המציאות, אולם לפחות על הנייר הן יותר הגיוניות מהצעות השמאל כך שהתהיה 'היכן הרעיונות של הימין' אין לה שחר.
אז מה יהיה? איזו הצעה כדאי לקדם? האם יש סיכוי להתקדמות מדינית? למרבה הצער, בייחוד לאור התהפוכות המדיניות במזרח התיכון, קשה לדבר על בשורות טובות. השלום נותר באופק ואנחנו נותרנו עם שאלות קיומיות בהווה. ניהול הסכסוך הוא המטרה המרכזית, כך נראה, בהנהגת המדינה, הייתי רק מציע שבמקביל תופעל תוכנית ארוכת טווח לשינוי התפיסה העולמית כך שפתרונות טובים יותר, הן בהיבט הציוני, הן בהיבט ההומניטרי והן בהיבט הבטחוני, יוכלו להיות מועלים על השולחן בסיכויים טובים יותר.

 (תגובה למאמר של יאיר שלג. נשלח למקור ראשון אך לא פורסם)