יום שלישי, 16 בדצמבר 2014

איך מרכיבים רשימה?

אחת המכשלות העיקריות, אם לא העיקרית שבהן, אולי בעצם היחידה, להסכם איחוד בציונות הדתית קשור בשיטת בחירת הרשימה לכנסת. הבית היהודי עבר לשיטת בחירות המקדימות (פרימריס בלעז) ואילו תקומה עדין דבקה בשיטת הועדה המסדרת. ובשטח יש מי שתומך בשיטת האלקטורים, כלומר בחירת רשימה על ידי מרכז המפלגה (שהוא עצמו נחבר על ידי המתפקדים).

יום שישי, 7 בנובמבר 2014

פסח סדום

כשמגיעים המלאכים לסדום, מקבל אותם לוט, בסגנון אברהמי: "וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ:". מעיר על כך רש"י 'פסח היה' והתמיהה גדולה – הרי יציאת מצרים תתרחש בעוד יותר מ 400 שנה (יצחק עוד לא נולד ועוד לא החל מנין 'ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה') ומה בא רש"י לומר ? רק בשל אזכור המצות ?
אולם אם נעיין בפרשת 'בא' ובמאורעות שהביאו ליציאת מצרים נראה דמיון למאורעות שקרו ללוט ומשפחתו. בשני המקרים הטובים המיועדים להצלה מוקפים בסביבה מרושעת, בשני המקרים מחליט הקב"ה להעניש קשות את הרשעים. גם בנ"י במצרים הצטוו להשאר בבית ולסמן את הפתח כדי שצרת מכת בכורות תפסח עליהם. גם לוט נגרר הביתה והפתח נעלם מעיני הפורעים שבחוץ לאחר שהוכו בסנוורים בידי המלאכים.
כמו בני ישראל גם לוט נדחף לצאת בבהילות מהמקום המוכה וכל ההבדל הוא שבנ"י יוצאים אחרי המכה ולוט – לפניה.
לפיכך אפשר לומר שהמונח 'פסח' מסמן לאו דוווקא את יציאת מצריים אלא את מעשה ה'פסיחה' שבו בורר הקב"ה להציל את הצדיקים (יחסית) בזמן שהווא מעניש את הרשעים. המצה משמשת כאן כאקדח של המערכה הראשונה העתיד לירות בשלישית. המצה, לחם העוני הנאפה במהירות מסמל את ההמלטות הבהולה של הצדיק מתוך מלתעות האסון הניחת על הרגע.

אשר על כן - אם ראית מצה בתחילת הפרק, דע שעוד מעט קט ינצל הצדיק ביציאה בהולה שטרם הספיקה להחמיץ.

יום שני, 3 בנובמבר 2014

לי"ב במרחשוון

יהודי רצח את ראש ממשלת ישראל.
במוצאי שבת, אור לי"ב במרחשון תשנ"ו, בסיומה של עצרת פוליטית בכיכר שנקראה אז 'כיכר מלכי ישראל', בעת שירד מהבמה, נורה ראש ממשלת ישראל דאז, יצחק רבין, בידי מתנקש יהודי שהתנגד לדרכו הפוליטית של ראש הממשלה. ראש הממשלה מת מפצעיו זמן קצר לאחר שפונה לבית החולים. בן 73 היה במותו.
יהודי רצח את ראש ממשלת ישראל !
הרצח היכה בתדהמה את הציבור כולו. האווירה הפוליטית טרם הרצח היתה קשה וטעונה. המחלוקת הפוליטית בכל הקשור להסכמי אוסלו (הסכמים שבמסגרתם ניתן שלטון עצמי לערבים במספר ערים ברחבי יש"ע) הביאה לשיאים של התבטאויות והתבטאויות שכנגד, אולם איש לא העלה בדעתו שהמחלוקת תדרדר לכדי אלימות, בוודאי לא לכדי רצח פוליטי.
יהודי רצח את ראש ממשלת ישראל !
אתן הקוראות את הדברים הללו עוד טרם נולדתן כשאירע הרצח. עבורכן יצחק רבין הוא היסטוריה. אני חושש שרובכן לא מכיר את האיש ואת פועלו. אבל למען האמת – היום זה לא משנה כלל. כי בי"ב במרחשוון איננו זוכרים את מעשיו של יצחק רבין ולא את פועלו למען המדינה עוד מלפני שקמה. גם איננו מעלים על נס את עמדותיו הפוליטיות אשר יש מי שיהללן ויש מי שיגנה אותן. אנחנו צריכות לזכור דבר אחר לגמרי.
יהודי רצח את ראש ממשלת ישראל !
מעבר לצווי הבסיסי שכולנו מכירות של 'לא תרצח', היה במעשה הזה משום חילול שם ישראל בגויים. מעתה נראה העם היושב בציון כלא יותר טוב מכל אומה אחרת שקורות ימיה מגואלות בדם של יד איש באחיו. אם חשבנו להיות 'אור לגויים', הרי שנכזבה תוחלתנו או למצער – נדחתה.
אז מותר להתווכח, מותר למחות, מותר להפגין, מותר להתארגן ולהחליף בבחירות את השלטון. לפתור את הבעיות שלנו באלימות ? זה – לא !.

למען האמת כבר היה דבר שכזה בהיסטוריה שלנו כששליטה האחרון של יהודה, או שרידי יהודיה, נרצח בידי מקורב למלכות. עד היום אנו צמים לזכר רציחתו של גדליה בן אחיקם. לא משום שלא היו גדולים כמותו, אלא משום שדרך הסתלקותו מהווה תמרור אזהרה. חבל שלא שמנו לב לתמרור זה.
(דברים שכתבתי לתלמידות אולפנא אחת)

אהוי ! אופק מדיני מימין

מעבר למים בוהקים
נפרשים כוכבים לבלי חוק
לוגמים ערפילים רכים
סביב האופק הרחוק
(מתוך Auf dem See  של גיתה, התרגום שלי)
המושג 'אופק מדיני' מתאים ככפפה ליד למצב הפוליטי במזרח התיכון. כמו שכל ספן יודע, האופק ההוא מושג בלתי מושג. לעולם אי אפשר להגיע לאופק (אלא אם אתה רבה בר בר חנה או, להבדיל, סינבד הספן). במזרח התיכון השלום נמצא, נכון לעכשיו, באופק (המדיני) כשכל אחד (אולי למעט ג'ון קרי) מבין ששלום אמיתי ובר קיימא במזרח התיכון הוא חלום באספמיא אפילו במקרה הפשוט יחסית של המאבק הישראלי-ערבי, על שלום בין סונים ושיעים בכלל אין על מה לדבר.
ראוי לתהות על השאלה איך הגענו למציאות שמדינת ישראל מוצאת עצמה מתדיינת אל מול עם סמי-פיקטיבי, עם שהומצא כחלק מהמערכה המדינית-צבאית נגד ישראל וקם על יוצרו (ועלינו). אולם בשלב זה נוותר על המחקר ההיסטורי המענין הזה ולמרות שברי שיש לו השלכות מעשיות גם על התנהלותנו כיום ננסה לדון להלן במציאות כפי שהיא מונחת מול פנינו בבחינת 'אין לו לדיין' וגו'.
ראשית, נפריד בין שתי שאלות שאמנם קשורות זו בזו, אך לכל אחת קיום נפרד. השאלה הראשונה היא בטחונית – כיצד צריכה מדינת ישראל לפעול אל מול האיומים הקיומיים שמציבים לפתחה הארגונים והמדינות במזה"ת. מדאעש הרחוק (עדין) והחמאס והחזבאללה הקרובים, מאיראן, האוטוטו גרעינית, ועד הרשות הפלשתינית האוטוטו באו"ם. כל אלו (ורבים אחרים) שוחרים את רעתה של מדינת ישראל, רעתו של העם היהודי וכמסתבר – את רעתו של העולם הדמקורטי כולו.
השאלה השניה היא ערכית-חברתית. מה צריכה להיות המדיניות של מדינת ישראל כלפי המיעוט (הלא כל כך מועט) של ערבים שחי תחת שלטון המדינה. הכוונה לא רק למיליון ומשהו הערבים המתגוררים ביו"ש אלא גם לשני מיליון פלוס ערבים אזרחי המדינה (ויש שמכניסים לקלחת גם את מיליון וחצי ערביי רצועת עזה).
השאלות הללו נפרדות מפני שגם לו לא היה ולו ערבי אחד לרפואה תחת שלטון המדינה, עדין היינו תחת איומים כאלו או אחרים ומפני שגם אלמלא היינו מאוימים, עדיין היינו צריכים לעסוק בשאלת היחס למיעוטים.
לפני שנמשיל כדאי להעיר שתי הערות חשובות:
א.      בניגוד למה שמנסים לספר לנו, הסוגיה הטריטוריאלית היא סניף של השאלה הראשונה. שטחים שאין בהם ערבים אינם קשורים לשאלת השליטה בעם זר. אולם הסוגיה הטריטוריאלית היא זו שבעצם גורמת לכל הבעיה שכן הנחת היסוד של המחנה הציוני במדינה היא שארץ ישראל, כולה, היא ביתו הלאומי של עם ישראל ולא של שום עם אחר זולתו. יש"ע איננה הפיליפינים או הודו והקולוניאליסטים כאן הם הערבים.
ב.       הערבים אזרחי המדינה הם חלק מהסיפור. זה אולי מאד לא 'פוליטקלי קורקט' אבל מעבר לכל השגיאות שעשתה מדינת ישראל בכל הנוגע לטיפול במיעוט הערבי, הן מבחינת הזכויות והחובות והן מהבחינה של ההזדהות האזרחית, במציאות של ימינו כל פתרון מדיני חייב לכלול פרק התיחסות לסוגיה כואבת זו שבה גם האזרחים הערבים יצטרכו להבין (או לבחור) את מקומם במארג האזרחי של מדינת ישראל.
ונחזור לשאלות שלנו. העולם חושב (בטעות) שפתרון הבעיה השניה יביא במילא לפתרון הבעיה הראשונה. על פי תפיסה זו שורש כל הרע ההוא ב'כיבוש' ואם רק תפסיק ישראל לשלוט ביש"ע – יבוא קץ לכל האיומים והצרות ושלום על ישראל. גם בארץ בקרב חלקים בשמאל שוררת תפיסה זו (ולעיתים היא הופכת למגוחכת ומקור לבדיחות אינספור). כתוצאה ממחשבה זו אנחנו מוצפים ברעיונות של 'אופק מדיני' שעיקרם הוא שויתורים ישראליים כאן ועכשיו יביאו לשלום המיוחל באופק.
זוהי מחשבה נואלת אשר הוכחה כשגויה לא פעם ולא פעמים בניסיונות שלממשלות שמאל, או ממשלות ימין שקידמו סדר יום שמאלי. אשר על כן צריך קודם כל לקבוע שלאמיתו של דבר אין לשמאל שום תוכנית מעשית היכולה לקרב אותנו לשלום המיוחל. כל ההצעות מתימרות למעשה לפתור את הבעיה השניה (תוך שרבוב הסוגיה הטריטוריאלית לפתרון) כשהן מתעלמות או מתכחשות לבעיה הראשונה שרק תוחרף שבעתיים כתוצאה מהפתרון המוצע. מדובר אפוא בפתרונות שלקוחים מעולם הפנטזיה וזה שרבים שבויים בקונספציה ורואים בהם רעיונות מעשיים רק מרחיק את האפשרות למצוא הצעות מציאותיות.
לכן השאלה על ההתנהלות המוצעת למדינת ישראל מונחת לפתחם כל הצדדים בחברה הישראלית ועצם הניסיון להעמיד פנים שרק הימין טרם הרים את הכפפה, היא חלק ממערכת תעמולתית שיש לתהות על מטרותיה.
אבל למרבה הצער הדינמיקה העולמית שאנחנו חלק ממנה לטוב ולרע, תובעת מאיתנו התיחסות גם לשאלה השניה. לכאורה גם המוסר היהודי תובע זאת מאיתנו אלא שמכיון שהקונספציה השלטת דוחפת לכיוון של פתרון הבעיה השניה על חשבון הראשונה תוך התעלמות מהזכויות הלאומיות של עם ישראל, הרי שנוצרת תחושה של 'אין מוצא'.
אורי אליצור ז"ל ואחרים, סברו שאפשר להתעלם או להתגבר על הבעיה השניה והתרכזו בבעיה הראשונה. לדעתם סיפוח יו"ש (את עזה – גם הם לא רצו) יקטין את הסיכון הביטחוני ויעשה צדק עם הדרישה הלאומית הישראלית. את הבעיה השניה הם רצו לפתור בצורה הוגנת – מתן אזרחות לכל ערביי יש"ע. לדעתם בכל מקרה יישמר רוב יהודי במדינת ישראל. אולם רבים וטובים במחנה הציוני דחו את ההצעה. מדינת ישראל מתקשה להתמודד עם מיעוט של 20% ואיך תתמודד עם מיעוט שלכל הפחות ימנה 35% ויתכן שגם 45% ?
נסכם את ההצעות הקיצוניות בטבלה הלקוחה מעולם תורת המשחקים

ויתור על יש"ע וערבייה (ואולי גם ויתור על שטחי מדינה מאוכלסים בערבים)
סיפוח יש"ע וערבייה (ומתן אזרחות ישראלית לכולם)
מחיר ההצלחה
אובדן ריבונות בחלק משטחי א"י.
מיעוט ערבי ניכר במדינה.
מחיר הכשלון
טרור רקטי בכל המדינה, המשך תביעות ערביות על שטחי ישראל.
מדינה דו לאומית

כמו בבעיות רבות שבהן פתרונות הקצה נראים טוב אם התרחיש הטוב יתממש אך קטסטרופליים אם יתממש תרחיש ה worst case, נחלקים התומכים בהערכת הסיכויים של כל תרחיש. אולם מסתבר שעדיף לנסות ולמצוא פתרון ביניים אשר לא יהיה מושלם משום היבט אך למצער לא יהיה קטסטרופלי משום צד.
הצעות כאלו קיימות על השולחן. חסרונן הוא בעיקר חוסר מוכנות של אליטות משפיעות לתמוך בהן ובמציאות שנוצרה – אין הן זוכות לתמיכה גם בחוגים בין לאומיים שכאמור התקבעו על רעיון 'שתי המדינות' למרות מופרכתו.
הצעה ותיקה היא הצעתו של השר לשעבר הרב בני אלון – 'היזמה הישראלית'. עיקרו של מתווה זה הוא דגש על הפן ההומאני של הסכסוך. ליזמה שלשה עקרונות: שיקום הפליטים בארצותיהם, ריבונות ישראלית ביו"ש כשלערבים שם תוענק אזרחות ירדנית, שיתוף פעולה אזורי.
הצעה חדשה היא של השר נפתלי בנט – 'תוכנית ההרגעה'. התוכנית מבוססת על מהלך חד צדדי של סיפוח אזור C  בלבד ומתן אוטונומיה משמעותית לתושבי אזורי A  ו B בדגש על השקעות גדולות בתשתיות כלכליות.
האם תוכניות אלו מעשיות לטווח המיידי? למרבה הצער כנראה שלא, בייחוד כשהשמאל  הישראלי מתעקש להיות יותר קתולי מהערבים. כמו הצעות השמאל, גם תוכניות הימין מתנפצות אל מול משברי המציאות, אולם לפחות על הנייר הן יותר הגיוניות מהצעות השמאל כך שהתהיה 'היכן הרעיונות של הימין' אין לה שחר.
אז מה יהיה? איזו הצעה כדאי לקדם? האם יש סיכוי להתקדמות מדינית? למרבה הצער, בייחוד לאור התהפוכות המדיניות במזרח התיכון, קשה לדבר על בשורות טובות. השלום נותר באופק ואנחנו נותרנו עם שאלות קיומיות בהווה. ניהול הסכסוך הוא המטרה המרכזית, כך נראה, בהנהגת המדינה, הייתי רק מציע שבמקביל תופעל תוכנית ארוכת טווח לשינוי התפיסה העולמית כך שפתרונות טובים יותר, הן בהיבט הציוני, הן בהיבט ההומניטרי והן בהיבט הבטחוני, יוכלו להיות מועלים על השולחן בסיכויים טובים יותר.

 (תגובה למאמר של יאיר שלג. נשלח למקור ראשון אך לא פורסם)

יום ראשון, 7 בספטמבר 2014

הייעוד והחוקה

הדיוניםהמלומדים שהיו בעניין הסקר שערך 'עולם קטן', התערבבו עם הדיון בחוקה החדשה שנידונה במפלגת 'הבית היהודי'. אמנם שני הנושאים נושקים זה לזה, אולם עדין מדובר בשני נושאים נפרדים. בייחוד קשה הדיון הציבורי בחוקה שחזקה על רוב הציבור שלא עיין בה אלא קיבל רסיסים ממנה בתיווכם של עיתונאים שלכל אחד דגש אחר.
ננסה לעשות סדר בדיונים ולקשר אותם במקום שאפשר.
הייעוד של הציונות הדתית הפוליטית
לפני הכל הקדמה קצרה אך חשובה. יש להבדיל בין הציונות-הדתית כמושג סוציולוגי המדבר על מגזר (סקטור) בציבוריות הישראלית ובין הציונות הדתית כמושג אידאי המדבר על השקפת עולם, גם פוליטית, המחברת בין התורה וההלכה ובין הדרך להתנהלות הציבורית והמדינית. ההבדל בין שני הדברים בולט במיוחד אצל פוליטיקאים השייכים למגזר אך מעדיפים מפלגות חילוניות.
'הבית היהודי', שהיא בעצם מפלגה בת למעלה מ 100 שנה ('המזרחי', הסבתא של 'הבית היהודי' קמה בתרס"ב ומאז ידעה עליות ומורדות), מבוססת על השקפת עולם מובחנת. כמו כל מפלגה היא שואפת להשפיע ולהוביל על הציבור והמדינה. דבר זה יכול להיעשות בדרך אחת בלבד – שכנוע מספר רב ככל האפשר של מצביעים שלדרך הציונית דתית יש יתרון על פני האחרות ושהנציגים הנבחרים שלה מסוגלים לעשות את המשימה.
בנקודה זו אין הבדל גדול בין פרופ' אשר כהן הדורש/מניח שכל תומכי הבית היהודי 'מזדהים עם הציונות הדתית', ובין ח"כ שטבון המצפה מהמפלגה 'הצבת הערכים שבהם אתה מאמין'. מהם אותם ערכים ? כאן באמת נכנסת החוקה לענין. בפרק הראשון של החוקה, כמקובל בכל מפלגה גדולה, מפורטים בקצרה העקרונות המנחים את המפלגה. הנה למשל שלשת העקרונות הראשונים:
א.      המפלגה רואה באמונה באלוקי ישראל ובמורשת תורת משה יסוד לחיי עם ישראל במדינת ישראל, אמונה לה שותפים רוב חלקי העם.
ב.      המפלגה רואה במדינת ישראל מרכיב בתהליך גאולת ישראל אחרי אלפיים שנות גלות. מדינת ישראל מהווה מדינה יהודית הן מבחינת צביונה היהודי והן כבית ליהודי העולם. המדינה תהיה בעלת משטר דמוקרטי המבטיח זכויות אזרחיות למיעוטים.
ג.        המפלגה שואפת לחידוש חיי העם היהודי במדינת ישראל על בסיס ערכי התורה בשילוב התרבות היהודית לדורותיה. המפלגה רואה בחיבור התורה עם החיים הלאומיים יסוד בזהותה. המפלגה מיסוד הציונות הדתית פועלת דרך המעשה והיצירה בכל שטחי החיים בשותפות עם כל חלקי העם.
לא צריך לחפש בנרות. הבית היהודי שונה בתכלית ממפלגות אחרות – התורה מנחה אותה (לשם השוואה. בחוקת הליכוד מופיע הניסוח המעורפל של "השרשת ערכיה הנצחיים של מסורת ישראל בחינוך ובחיי המדינה" בסעיף הרביעי בלבד. בחוקת העבודה אפילו זה לא קיים). מי שמוכן להצטרף למפלגה על בסיס הרעיונות הללו, אין שום סיבה לדחות אותו.
כמובן שמילים לחוד ומעשים לחוד. תפקיד הציבור, המצביעים, המתפקדים, הנבחרים – הוא לוודא שהמפלגה ונציגיה נאמנים לדרך שמתווה החוקה.
מי יכול להזדהות עם הרעיון הזה (או בעברית פוליטית – מאין נביא את המנדטים)? כמובן שבדרך הטבע המאגר הפוטנציאלי הראשון הוא בתוך המגזר הדתי לאומי. בסקר המקיף ביותר בתחום, סקר גוטמן של ... כ 15% מהאוכלוסייה מחשיבים עצמם 'דתיים' (ולא 'מסורתיים' או 'חרדים'). מדובר בכ18 מנדטים. כאמור לעיל לרבים מהם אין השקפת עולם פוליטית דתית-ציונית כי הם מפרידים בין ההתנהלות הפרטית שלהם, או לכל היותר של הקהילה שלהם ובין הדרך לנהל את האומה והמדינה. בכל זאת פוטנציאל יש כאן. לפי מחקריו של פרופ' כהן רק כ – 7 מנדטים הגיעו לבית היהודי מקבוצת אוכלוסייה זו (עוד מנדט הגיע מהקבוצה המכונה 'חרד"ל' ושאר ארבעת המנדטים מקהל מסורתי-חילוני). קבוצה זו היא היא הלוז האידאולוגי של המפלגה והיא מתוות הדרך המרכזית בה.
במעגל השני מצאים אלו המגדירים עצמם מסורתיים (משום מה בסקר ייחסו את כולם לספרדים, ושמא ההפך, יש למחות על כך אבל לא נרחיב כאן). באותו סקר מדובר על כ 32% מהאוכלוסיה. זהו מאגר אדיר של קולות עוד לפני שהגענו לחילונים שכמו שכתב פרופ' כהן, גם הם יכולים לגלות ענין במפלגה עם ערכים של מסורת (ועוד לא דיברנו על דרוזים ונכרים אחרים).
השאלה שלכאורה מדברים עליה היא עד כמה צריך או אפשר לספסר בערכים אלו על מנת למשוך קולות של מצביעים. המושג המרחף מעל - 'ליכוד ב', רומז על הדעה שהליכוד אכן מספסר בעמדותיו על מנת להמשיך וולהוביל את המדינה. אינני יודע אם זו האשמה נכונה, אבל ברור שכל הכותבים מסכימים שעל הבית היהודי להמשיך ולשמור על ייחודה האידאולוגי.
אז בואו נדבר על החוקה
חוקת המפלגה הקודמת נכתבה בעידן פוליטי אחר. היא הייתה עתירת מוסדות וקשורה בעבותות אל ארגונים ותיקים שפעם היו בעלי מעמד והיום קצת ירדו מגדולתם. עיקר השינוי הוא העברה של עוד אחריות אל כתפי המתפקד. בעבר בחר המתפקד את נציגיו והם פעלו בשמו. זו היתה דמוקרטיה ייצוגית. כיום ישנו מעבר לדמוקרטיה ישירה בדממות בחירה ישירה של היו"ר ובחירה ישירה של המועמדים לכנסת ('בחירות מקדימות' – פרימריז בלעז).
החוקה החדשה באה לשקף מציאות זו של מנגנון רזה יותר ומשקל גדול יותר לחכמת ההמון. כאן כדאי להעיר משהו על מבקרי שייטת הבחירות המקדימות (שאותם ייצג בצלאל סמוטריץ באחד הגליונות הקודמים). למעשה כל השיטות הן סוג של 'פרימריז', השאלה היא רק גודלו של הגוף הבוחר. יכול להיות שזה אדם אחד, אולי ועדה מסדרת בת תריסר אנשים, אולי מרכז מפלגה המונה מאות אנשים ואולי כלל מתפקדי המפלגה. בכל מקרה יהיו השתדלויות, לחצים, מתחים וגם למרבה הצער – שחיתות. הבעיה היחידה בשיטה שבה כלל המתפקדים בוחר את נציגיו היא שבכדי שמועמדכלשהו יוכל להגיע אל אותם מצביעים הוא צריך להוציא הרבה יותר, הרבה הרבה יותר כסף מאשר בשביל פניה ל 1000 איש. אפשר לטפל בבעיה זו על ידי הגבלה חריפה של שיטות התעמולה וריכוזן בגישה מקוונת (לכתוב דואל ל 100 איש או ל 10,000 איש – זה אותו מאמץ כמעט).
נחזור לחוקה. בהצעת החוקה יש הרבה בעיות, רובן ככולם קטנות וטכניות ('מה דינו של חבר מרכז שנבחר באזור X  ועבר לגור באזור Y'...). חלקן מהותיות אך לא אמורות לעורר התנגדות ('התאריך הקובע יהיה על פי הלוח העברי ולא הגרגוריאני'). אני וידידי גל בביוף, עברנו על כל החוקה והערנו גם על הבעיות הטכניות והנקודתיות הללו ואנו צפים לראות מי מהן תוקנה (נכון לשעת כתיבת שורות אלו טרם התפרסמה החוקה המתוקנת). אולם לפי מה שאני קורא ושומע עיקר הבעיה הא בחלוקת הסמכויות בין הגופים השונים במפלגה. שיטת בחירת חברי הכנסת איננה אלא פן אחד (ולדעתי די שולי) בסוגיה זו.
נסביר. בכל מערכת דמוקרטית יש חלוקת תפקידים בין גופים שונים. אחת המטרות היא ליעל את עבודת המערכת (כדי שלא כל המשימה תיפול על כתפי גוף אחד, ראו עצת יתרו למשה רבנו במדבר). מטרה חשובה אחרת היא איזונים וריסונים בין הגופים השונים (מה שנקרא ברמה המדינית 'הפרדת רשויות' הזכורה לכל מי שלמד אזרחות).
בחוקה המקורית היו גופים רבים, רבים מדי" היו"ר, הועידה, המרכז, הנשיאות, הועדה המתמדת, הלשכה, ועדת הבחירות. בצדק רב ביטלה החוקה החדשה את רוב הגופים. אולם נראה כי מרוב התלהבות נעלמו יותר מדי גופים. לכאורה הועידה הנבחרת (מעין הכנסת) היא הגוף המרכזי, אולם ברור לכל שאי אפשר לכנס כמה מאות אנשים לדיון על כל דבר וענין חדשים לבקרים. החוקה החדשה העבירה את רוב הסמכויות הללו ליו"ר (או למנכ"ל המפלגה שהוא ממנה). לא זו בלבד שהאיזון הופר בצורה חריפה, אלא שנוצר ריכוז סמכויות אצל אדם אחד – דבר שאין לו אח ורע בשום גוף דמוקרטי (לא מדיני ולא מפלגתי).
ההצעה שרבים וטובים הציעו היתה ליצור גוף ביניים מצומצם בגודלו שיורכב מהסיעה בכנסת ונציגי ועידת המפלגה (להלן לשכה) שיהיה מוסמך לקבל את רוב ההחלטות. בצורה כזו יתחלקו התפקידים בין שלשה גופים מרכזיים:
·         היו"ר שיקבל החלטות בעלות אופי פוליטי ויהיה מעורב בכל הנעשה במפלגה לכל אגפיה ושלוחותיה.
·         לשכת המפלגה שתקבל את ההחלטות המנהליות השוטפות וגם תדון בנושאים העולים על הפרק.
·         ועידת המפלגה שתחליט בענינים חוקתיים ותאשר מהלכים מרכזיים בחייה (כגון הסכם קואליציוני).
השאלה אם היו"ר יוכל למנות עוד שנים-שלשה מועמדים לכנסת היא שולית אם זוכרים שאת שאר עשרת + המועמדים בוחר הציבור. מטעמים של נראות ותקינות דמוקרטית ראוי שגם החלטות של היו"ר יעמדו לביקורת אבל אלו כבר צדדים טכניים של תת סעיפים בחוקה.
 מעין סיכום
השידוך של שני הנושאים הוא אולי גם ענין של תזמון, אבל אם נהיה כנים צריך להעלות את החשש המעודכן של חלק מחברי המפלגה ותומכיה. ברחל בתך הקטנה נאמר שיש מי שחושד שהיו"ר הנוכחי של המפלגה, נפתלי בנט, רוצה לקדם חוקה שתאפשר לו לעשות שינוי בפועל, אם לא להלכה, בקו של המפלגה כך שהתורה תקבל פחות ופחות הדגשה בדרך התנועתית. במקום תנועה דתית-ניצית-חברתית להציג לציבור תנועה מסורתית-ניצית-נאו קפיטליסטית (והנה חזרנו למושג 'ליכוד ב' שבו פתחנו, על הדומה והשונה).

אני חושב שצריך לדחות חשד זה על הסף. לא רק מפני שאין שום סימן אמיתי על כוונה כזו והחושד בכרים וגו', אלא מפני שאסור לקרוא את החוקה כתפורה על מידותיו של יו"ר מסוים. החוקה צריכה להתאים לרוחה של מפלגה. אני קורא לכל התומכים והמסתייגים לקרוא את החוקה פעמים, פעם אחת בעיני מי שהיו"ר שלה הוא לרוחו ופעם שניה – ההפך. יתרה מזו – עתידה של המפלגה נעוץ באותו לוז אידאולוגי קשה של המפלגה. היו"ר, כל יו"ר, יודע היכן הבריח התיכון של המפלגה שלו, בריח שעליו מסכימים כל הכותבים שהעירו לסקר.    
(לא פורסם)

יום חמישי, 26 ביוני 2014

לזכרו של הארכיאולוג יובל פלג

לפני כמעט עשור עלה הרעיון לקיים חפירה מסודרת בגבעת החי"ש. באותה תקופה שימשתי בתפקיד יו"ר ועדת התשתיות של הועד המקומי אלון שבות. במסגרת הבדיקה ביקשתי מיובל פלג לכתוב סיכום קצר על החפירות שהוא ביצע במקום. יובל נענה ברצון והנה הדברים שכתב (פורסמו ב'בדי אלון' הבטאון המקומי)
===========================================================
החפירות בח'רבת בית סוויר (גבעת החי"ש/אלון שבות)
יובל פלג[1]
בחודשים נובמבר דצמבר 1998, בעקבות הצבת קרוואנים בחלקה המזרחי של הגבעה עליה שוכנת ח'רבת בית סוויר, ממזרח לאלון שבות החלה חפירת הצלה במקום. החפירה, מטעם קמ"ט ארכיאולוגיה במנהל האזרחי ביהודה ושומרון נוהלה על ידי י' פלג.
החורבה שוכנת על גבי גבעה נישאה בגובה 971 מ' מעל פני הים. לפני התחלת החפירות, ניתן היה להבחין ברחבי האתר בשרידי קירות קדומים, אבני גזית, חציבות שונות, בורות מים ובור סיד ומספר משטחי סלע ששימשו כגרנות והיו מוקפים גדרות אבן. החפירה התמקדה בשני אזורים: השוליים הדרום מזרחיים של האתר ושיפוליה הדרומיים של הכיפה, קרוב לפסגה. בחפירה נתגלו שכבות הישוב השונות שנתקיימו במקום, החל מהתקופה ההלניסטית (מאה שלישית לפני הספירה) וברצף עד למאה ה- 16 לספירה, אז ננטש הכפר שהיה במקום בעקבות חיכוכים בין תושבי האזור, ותושביו עברו להתגורר בכפר ג'בעה. בימי מלחמת השחרור היה על החורבה משלט של המגינים עד שנכבש ביום ג' באייר תש"ח ונפל לידי חיילי הלגיון.
באזור המזרחי של החפירה, נתגלו שרידי מחצבות מהן חצבו ככל הנראה את אבני הבנייה ששימשו בבניית בתי המקום בתקופה העתיקה. כמו כן נמצאה מערת קולומבריום ובה שורות שורות של תאים קטנים. מערה זו שנחצבה ככל הנראה בתקופה הרומית (ימי הבית השני) שימשה על פי אחת הסברות לגידול יונים. מצפון למערה נחשפה גת גדולה הכוללת משטח דריכה ושני בורות איגום. גת זו שנחצבה בסלע, מתוארכת גם היא לתקופת הבית השני כאשר בתקופה הביזאנטית, היא שופצה ורוצפה פסיפס לבן וגס.
בשיפולים הדרומיים של הכיפה, נחשפו שכבות הישוב השונות כאשר הקדומה שבהן היא שכבה מהתקופה ההלניסטית (מאה שלישית לפני הספירה ועד למאה הראשונה לפני הספירה) ממנה שרדו מספר קירות מבנה וכן חצר ובה שרידי טאבונים, שכבה מן התקופה הרומית ממנה שרדו מספר קירות וכן בריכה השייכת אולי למתקן תעשייתי שהיה במקום. לתקופה זו שייך כנראה גם מקווה טהרה גדול שנחצב בשוליים המערביים של החורבה. מעל לשכבה זו נמצאו שרידי מבנים מתקופות מאוחרות יותר התקופה הביזאנטית, התקופה הערבית הקדומה ועד לימי הביניים.
הממצאים בחפירה כוללים שפע של מטבעות מהתקופות השונות, שברי כלי חרס שונים: נרות, קנקנים, פכים, קערות, סירי בישול ועוד, שברי כלי זכוכית, שברי כלי אבן המעידים יחד עם מקווה הטהרה על יהדותם של תושבי המקום בימי בית המקדש השני וכן שבר בובה עשויה עצם בדמות אדם המתוארכת לתקופה האומאיית (מאה 7 לספירה).




[1] יובל פלג הוא ארכיאולוג ביחידת קמ"ט ארכיאולוגיה במנהל האזרחי, כיום הוא משמש בתפקיד ארכיאולוג מחוז מזרח השומרון ובקעת הירדן. בשנים 1999-1996 היה בתפקיד ארכיאולוג מחוז יהודה. במסגרת תפקידו זה חפר בין השאר בחרבת בית סוויר, ראש צורים, כרמי צור, נוקדים, חר' עליה, גבעת המנזר הרוסי וחשף, יחד עם ילדי נווה דניאל, את המקווה הנוסף בדרך האבות.

יום חמישי, 27 במרץ 2014

אבירים ויהודים


(על 'איבנהו' של וולטר סקוט, תרגום: חנה לבנת, הוצאת כנרת-זמורה-ביתן, תשס"ד 2004)
אין ספק שהסוגה הפופולרית על הנוער של ימינו היא הפנטסיה. לא אחת אנחנו נתקלים בספרים אלו במציאות מעורבת של קסם וכישוף של ממש עם טכנולוגיה פרימיטיבית. קוסמים עם חרב, אבירים, רכובים על דרקונים וחמושים בכידונים, נסיכות יפהפיות שגם הן לרוב חמושות בכלי נשק כלשהו.
למען האמת, אם נוותר על הקסם והדרקונים, הרי שאבירים ונסיכות, חרבות וסוסים חיו בעולמנו לפני כמה מאות שנים. וגם אם קרבות מעל גב הסוס לא היו נחלת חלקו היומיומית של איש ימי הביניים, הרי שלפחות בספרות הם חיים עד היום.

יום חמישי, 6 במרץ 2014

הרכבת מתקרבת

סיפור נפתח במשפחה נורמטיבית – אמא, אבא ושלשה ילדים קטנים. יש משרה ממשלתית מכובדת, יש אושר, יש אפילו טבח ומשרתת. יום אחד מגיעים שני אנשים ומבקשים לדבר עם אבי המשפחה. לאחר שיחה קצרה יוצא האב עם סוכני הממשלה והאידיליה מתפרקת. מזכיר משטרים אפלים, קנוניה דמיונית (אני משום מה נזכרתי בעלילת דריפוס)? הכל יכוטל להיות נכון, אבל הפעם זהו סיפור בנאלי יותר, על סף פוטנציאל השעמום. אבל לא, הספר 'ילדי המסילה', שממוקם בתחילת המאה ה-20, הוא הכל חוץ ממשעמם. נחזור לסיפור.

יום שלישי, 4 בפברואר 2014

מסביב לעולם ב X ימים....

אין כמו גוגל. בלחיצת מספר מקשים הגעתי לאתר בינלאומי של טיסות ( www.wego.com‏) ובדקתי בו את האפשרות (התיאורטית !!) להקיף את העולם. הנה הממצאים:

הטיסה לבנגקוק יוצאת מנתב"ג ביום שני באחת-עשרה בלילה ונוחתת שם קצת לפני שלש בצהרים אחרי כ 11 שעות טיסה. שם ממתינים כשעתים וחצי לטיסה לסידני (אוסטרליה). הטיסה מגיעה לשם קצת אחרי חמש בבוקר יום רביעי. שם צריך להמתין כשש וחצי שעות לטיסה ללוס אנג'לס. זו טיסה של חצי יום ! אבל הודות לפלאי קו התאריך היא נוחתת בארה"ב ביום רביעי בשש וחצי.. משם חזרה לישראל (כולל עצירה בטורונטו לשעה וחצי) הגעה ביום חמישי ב11 בבוקר.

סך הכל מרגע היציאה ועד החזרה - יומיים וחצי (ועלות של כמעט 25,000 ₪).