יום ראשון, 29 ביולי 2012

דוקא כעת – לא לשנות


תארו לעצמכם מבחן מעבר קריטי. רק מי שמקבל 80 מתקבל למסלול היוקרתי. אין הנחות ואין פרוטקציות. שני מועמדים נגשים ללוח התוצאות. האחד מגלה שקיבל 79, השני 49. מי לדעתכם תופס את ראשו ליד הלוח וקורא 'לאאאאאאאאאאאאא', מי חוזר הביתה שפוף יותר ומדופרס יותר?

די ברור שזה שקיבל 49 לא ממש התאמץ, לא למד, לא השתדל, כבר כשקיבל את דף השאלות ידע שאין לו סיכוי, כשיצא מהמבחן גם לא ציפה לנס. לעומתו זה שקיבל 79, למד וטרח, התאמץ והשתדל, במבחן זיהה שאלות שכבר התאמן עליהן בבית. הוא היה בטוח, אבל לגמרי בטוח שהתקבל. אין מקום לתאר את אכזבתו מהציון שקיבל. לא זו בלבד שלא התקבל, אלא כפסע היה בינו ובין יעדו הנכסף.
לפני 800 שנה, בעצם גם לפני 200 שנה, יהודי שנכנס להתפלל בתשעה באב בבית הכנסת שלו בפינסק, רבאט או אפילו אמסטרדם, ידע בתר לבו (וכנראה שגם לא כל כך בסתר לבו) שבנין המקדש רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב. אם היה כן, ידע שמימי נעוריו ועד עתה לא עשה הוא או מי מידידיו וקרוביו ולא כלום בשביל לשנות את מצבו של עם ישראל או המקדש. יחידי סגולה השתדלו למען האומה בכללותה וגם העם העלו חרס בידם (וברשותכם נדלג על משיחי השקר שעל אם נזקם המרובה לא פסו מקרבנו). עבורו באמת רק נס גלוי היה יכול לשנות את המצב הלאומי.
לפני 65 שנה בערך התהפך משהו בעם ישראל, זה לא קרה לפתע, מאמץ מרובה וארוך שנים של אלפים ורבבות הביא לתוצאה שלא תאומן – קמה מדינה יהודית בארץ ישראל! הנס שעליו חלמו דורות של יהודים – התגשם!
מה רבה אפוא האכזבה שכשהגענו סוף סוף אל מקום הקודש, לב האומה אל הר הבית (זה לקח עוד שני עשורים) קרובים כל כך, מתגלה חדלונה של האומה שוב ושוב מדי שנה בשנה. איננו גרים עוד בערבות רוסיה ומדבריות לוב, אנחנו גרים בתוך החלום ועם זאת – רחוקים ממנו.
כמו אותו נבחן שפספס בנקודה, כמו משה רבינו שהגיע רק עד ערבות מואב, כמו ספורטאי שהחמיץ את הקריטריון האולימפי בשניה בודדת – גם התסכול שלנו רק עמוק יותר. מה עוד צריכים אנחנו בשביל לזכות לבנות את בית המקדש?
מדינת ישראל היא זכות עצומה, היא מתנה אדירה מאת בורא עולם, בירושלים של ימינו מתגשמים דברי הנביא. ובכל זאת, העיקר חסר מן הספר.
אז בחיי היום יום, איננו שים לב לזה כל כך. ביום העצמאות וביום ירושלים אנחנו מודים לבורא עולם על כל הטובה שגמל עלינו. יום אחד בשנה מוטל עלינו לזכור שדווקא אנחנו שזכינו להגיע כל כך קרוב, דווקא אנחנו נמצאים עדין כל כך רחוק. קבלנים עמלים על גורדי שחקים בכל רחבי העיר, אבל בית המקדש – חרב; בתי כנסיות ובתי מדרשות ממלאים את שכונות ירושלים, אבל חצר המקדש אבלה מבלי מתפלל; דגל ישראל מונף על גג הכנסת, אבל אי לביזיון – אסור להניף אותו בהר המוריה; ילדים משחקים ברחובות ירושלים, אבל הר הבית  – שומם, שועלים מהלכים בו.
עד שלא נזכה לשנות מצב זה במהרה בימינו, חובה עלינו להישאר בנוסח המקורי, אם לא להחמיר אותו.

(פורסם בכיפה)

אין תגובות: