בימים אלו מלאו ח"י שנים להסכם אוסלו הראשון ('עזה וירחיו תחילה'), הסכם שהביא כעבור שנתיים לחתימת הסכם אוסלו השני שחילק את יש"ע לשלשה אזורים A בשליטה מלאה של הרשות הפלשתינית שהוקמה, B בשליטה ביטחונית ישראלית ואזרחית של הרש"פ ו C בשליטה ישראלית. בשטחי C נותרו פחות מ 5% של ערביי יש"ע.
האופק של הסכמי אוסלו מבחינת הפלשתינים היה ורוד למדי, בודאי אחרי הצעותיו הנדיבות עד לבלי האמן של ראש הממשלה ברק שהחליף את נתניהו שנחשב 'קשוח' (למרות שהסכים להעביר לשליטת הרש"פ עוד שטחים).
אולם הסכמי אוסלו קרסו אל האינתיפאדה השלישית, גלי הפיגועים ומבצע 'חומת מגן'. מעתה החל החיפוש אחר האשמים. האם היו אלו הערבים שפתחו במתקפת טרור או הישראלים שלא הסכימו לוותר מספיק ?
לדעתי הכשל היה בהסכם עצמו. הוא טיפח בשני הצדדים, אם כי בעיקר בצד הערבי, סוג של אשליה שאי שם בעתיד יוכלו הצדדים להגיע להסכמה. הבעיה הייתה שהפער הבסיסי בין הצדדים נותר בעינו. וקו המינימום הערבי היה רחוק מקו המקסימום הישראלי. ההסכם עצמו לא התווה מסלול ברור לפשרה שכן כל הויתורים בשלבי הביניים נעשו על ידי ישראל.
אילו השכילו קברניטי ישראל לשלב בהסכם ויתורים ממשיים של הערבים בדמות סיפוח של שטחים ביש"ע לישראל בכל אחד מהשלבים – היה מובהר מלכתחילה לשני הצדדים מהו המתווה להסכם העתידי ומהם גבולות הגזרה שלו. יתרה מזו, הדדיות טריטוריאלית כזו הייתה יוצרת מצב שבו גם לערבים היה מה להפסיד מעצירת התהליך.
האם אפשר לתקן את המהלך ? ברור שכעת זה יהיה קשה מאד עד בלתי אפשרי. אולם אם ממשלת ישראל חפצה בתהליך שלום בר קיימא, היא חייבת להתעקש על הדדיות, גם בתחום הטריטוריאלי (את רעיון 'חילופי השטחים' יש להוריד מסדר היום ומהר).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה