יום חמישי, 21 ביולי 2011

בין פירוד לסינתזה


מעשה באסטרונאוט שנולד במעבורת החלל. כל חייו ניזון מכדורי פחמימות, כמוסות שומנים ומשקה חלבונים. לימים נחת בכדור הארץ ושמח מאד לראות את הסינתזה שהצליחו יושביו של כוכב הלכת  לבצע ולכלול את שלשת המרכיבים בסטייק עסיסי אחד...
אין לי שום יומרה לתת הגדרה אקדמית באשר למהותה של ה'יהדות' כבשאלתו של מיכה גודמן ('סגולה' 13), אולם התיאור שלו את התפתחות היהדות נראה לי קצת הפוך.

יום רביעי, 20 ביולי 2011

התחרות תענה את הכל ?


ערן בר-טל מונה את האחראים למחירים הגבוהים של מוצרים בישראל: היצרנים, המשווקים, היבואנים, הממשלה (לכשרות הוא נותן פטור אלגנטי). בעיניו הפתרון הוא הגברת התחרות בדגש על יבוא מחוץ לארץ.
אני מתקשה להאשים רק את העדר התחרות במחירים הגבוהים. תחרות היא דבר טוב מאד בדרך כלל, אבל האומנם היא לא קיימת ? האם חמישה בנקים גדולים אינם יכולים לקיים תחרות מינימלית? מתברר שלא וגם אם אין קרטל בנקים פורמלי, הרי שהוא קיים בפועל. מי לידינו לא יתקע שבנקים נוספים שיצטרפו למעגל התחרותי הזה לא יצטרפו גם למעגל הקרטלי ? אותו דבר אפשר לשאול על חברות הסלולר או יצרניות הקוטג'. האומנם התחרות בין שלשת הגדולות אינו אמור להספיק לסוג מסוים של תחרות ? זהו שתחרות זה לא הכל.

יום שלישי, 19 ביולי 2011

האבן עדיין זועקת מהקיר


אני זוכר שפעם בעברי משום מה ברחבת הכותל, נקלעתי אל מאחורי קבוצת תיירים. המדריך, מצויד ברמקול נייד ובאנגלית רצוצה הסביר לתיירים הנפעמים שכאן מולם (קרי הכותל המערבי) הוא המקום הקדוש ביותר ליהודים ושם למעלה (קרי הר הבית) המקום הקדוש ביותר למוסלמים.
אינני יודע מה היה קורה אם היתה לי אז החוצפה והתעוזה שיש לי היום (כך אני מקווה). אולי הייתי ניגש ומסביר לתיירים שמה שנמצא מולם איננו אלא בית כנסת רב-מנייני ולא מקורה שקדושתו איננה גדולה מקדושת כל בית כנסת אחר ושהמקום הקדוש ליהודים נמצא שם למעלה ואילו מה שקדוש למוסלמים נמצא הרחק הרחק מכאן. מכל מקום באותו יום הנחתי לבלוף לעבור לסדר היום והמשכתי הלאה.
תשעה באב שוב קרב. שוב נצום ונתאבל. רבים מתבלבלים לחשוב שאנו מתאבלים על שני בתי המקדש שחרבו ולא היא. אנו הרי מתאבלים על כך שלא זכינו שבית המקדש השלישי יבנה בימינו. לכאורה אנחנו בכיוון הנכון, הרי לפני 100 שנה איש לא העיז לחלום על עצמאות וריבונות (איש, למעט הרצל) והנה אנו כאן. הציונות מלמדת שהסבלנות משתלמת.
אך אין להתעלם מהצדדים האחרים של הסיפור, דווקא כשאנחנו כה קרובים - אנחנו גם כה רחוקים.  כמו משה רבנו שהגיע עד ערבות מואב אך לא נכנס לארץ כנען, כך אנו שהגענו ושחררנו ואין בכוחנו לבנות את בית הבחירה מסיבות שונות ומשונות.
ואם לא די בכך, באים פוליטיקאים, מראיינים וכותבי טורים ומדברים על הזדמנות היסטורית ומנסים לקוות שיוכלו להשאיר בידנו את הכותל תמורת מסירת הר הבית. מוסרים את הכהנת תמורת הפונדקית ועוד מרגישים מרוצים מכך !
אז אם תשאלו אותי, אם מישהו מתקשה להבין על מה אנו בוכים - על דא קא בכינא.
  

יום שישי, 1 ביולי 2011

שלשה גברים ב....


שלשה זה מספר טוב. מספר גברי כזה. מתאים להעמדה בשלשות. שנים זה מספר שמתאים לאיש ואישה, ארבעה זה כבר כנופיה. שלשה – זה מתאים בדיוק.
אז היכן נמצא את השלשה שלנו ? היום אולי היו ממקמים אותם בקרוז באיי בהאמה. אבל ג'רום ק' ג'רום בחר למקם אותם בשייט על נהר התמז, הנהר הזורם מאוקספורד לים דרך לונדון. שלשת החברים, ג'רום הוא אחד מהם, יוצאים לנופש בנוסח אנגלי בין קברים ומסבאות לאורך הנהר והכל מתובל בהומור אנגלי מהסוג העליון (כלומר לא סלפסטיק פרודי נוסח מונטי פייטון).
זהו ספר קאלט של ממש. כזה שאפשר לצטט ממנו.
"אני זוכר שפעם הלכתי לבריטיש מוזיאום כי רציתי לברר מהו הטיפול במחלה הקשה שתקפה אותי באופן לא אנוש. פתחתי וקראתי כל מה שריציתי...;מבלי משים המשכתי לדפדף בכל מיני מחלות. אני לא זוכר מה הייתה המחלה הראשונה שמשכה את תשומת ליבי, אבל אני יודע שזה היה משהו ממאיר, איום ונורא, ועוד לפני שקראתי חצי מרשימת "הסימפטומים האופיניים", היה ברור לי שאני חולה במחלה הזאת...
מתוך אדישות המשכתי לדפדף.. גיליתי שאני חולה בטיפוס המעיים... מחלת ברייט... דיפטריה... כך עברתי על כל אותיות האלף-בית, והתברר לי שהמחלה היחידה שאין לי היא "ברכי עוזרת הבית" ..."
הציטוט הא מתרגומו של דני קרמן (אריה ניר, תשס"ב). זו גרסה מוארת ומלאה של הטקסט. הציורים שם אינם טובים כל כך אבל לספר מתלווה נספח היסטורי ואוסף של טיולים מומלצים בעקבות הספר (למי מאיתנו שנקלע לצערו בגלות אנגליה). מיכל ווזנר כתבה ספר בשם 'שלש בסירה' על שלש נשים צעירות דתיות היוצאות בעקבות הספר, אני לא חושב שזה המגדר, אבל הוא הרבה פחות טוב.
לאריך קסטנר יש מקום אחר לשלשת הגיבורים, גם הם נמצאים בנופש – מלון נופש באלפים אליו מגיעים הטיקון המחופש לעני, העני המזוהה כטיקון והמשרת של הטיקון המיודד עם העני. אל תטעו בסופר, זה לא ספר ילדים כי אם סאטירה חברתית שנונה, אם גם צפויה למדי. בספר 'שלשה גברים בשלג' (זמורה ביתן) תוקף קסטנר את הצביעות החברתית המתבטלת בפני בעלי ההון ומתעלמת מחסרי ההון. בספר זה, בניגוד לראשון, יש נוכחות נשית ניכרת.
אגב, בשני הספרים יש דמות דומינטית בלתי אנושית, בראשון זהו הכלב, בשני – בובת שלג.
קריאה מהנה.

(פורסם ב'גושארבע')

הערת שולים


"*) הערת שולים"[1] הוא סרט[2] דרמה[3] ישראלי,[4] זוכה פרס קאן,[5] העוסק ביחסי אב-בן[6] על רקע האקדמיה[7] הישראלית.[8] ציון:7.[9]


[1] אחד היתרונות (היחידים ? וראו להלן הערה 4) של היות הסרט ישראלי הוא שאת שם הסרט בוחר הבמאי. תארו לעצמכם שהיה מגיע לארץ סרט גרמני בשם 'Fußnote' (להקרנה חד פעמית בסינמטק כמובן), איך היו 'מתרגמים' את שם הסרט ? בטוח שלא ל'הערת שולים' זה היה בנאלי מדי. לשם עצמו יש מספר רבדים בסרט. הראשון הוא הרמיזה לחביבותה של הערת השולים באקדמיה. למען האמת, בעולם התורני לא רק שיש הערות שולים, יש גם הערות צד וסטים כפולים ומכופלים של אותיות המפנות לאותן הערות שכתבו מי שמכונים בז'רגון התורני 'נושאי כלים', כולל הערות שולים להערות השוליים. ברובד השני נמצאת הערת שולים ספציפית ונלעגת ברובד השלישי חלק מהגיבורים מתברר לנו כהערת שולים בפני עצמם.
[2] את רוב הסרטים אני רואה בבית ב DVD. הפעם הלכתי להקרנה של ממש באולם התיאטרון הקטן בתיאטרון ירושלים. למרות השעה המאוחרת האולם היה מלא. לגמרי. רוב הצופים היו ממגוון הסצנה של האקדמיה הירושלמית (שזה דרך לומר שכולם היו או מרצים, או סטודנטים או דתיים מהאקס-ביצה או שילוב של כל הנ"ל). הציחקוקים במקומות המתאימים העידו שהתסריט ידע לפרוט על נימי הצופים (להלן הע' 5) או אולי היו אלו הצופים שזיהו את המקומות הנכונים להגיב על מנת שייחשבו בעיני סביבתם כשייכים לאותה סצנה נזכרת.
[3] סוגת הדרמה איננה מהחביבות עלי, רק סרטי הפעולה רווי הדם רחוקים ממני יותר. אולם הדרמה בסרט איננה כל כך דרמטית. יש הרבה רגעי אתנחתא קומיים ואין רומנטיקה בכלל. ובדרמה, כמו בדרמה המתח נבנה לכיוון סוף הסרט שבו אמור, על פי כללי התסריט המקובלים, הגיבור לעבור איזשהו קתרזיס, איזה עימות עם עצמו או עם זולתו. מטעמי ספוילר לא נפרט מה קורה בפועל. נקודה זו מושארת כתרגיל לצופה..
[4] אינני יודע מדוע אבל סרטים ישראלים זה פשוט לא 'זה' בעיני. אולי ראיתי יותר מדי סרטים הוליבודיים, אולי באמת הצוותים הישראליים הם מליגה נמוכה בהרבה ואולי זו השפה העברית המוחה בתוקף על הכפפתה לחוקי התיאטראות המודרניים ? רבים מהמבקרים קראו לסרט 'לוקאלי' והשתבחו בציטוט (שאינני יודע את מקורו) ולפיו 'הלוקאלי הוא האוניברסאלי'. אבל הסרט הוא באמת אוניברסאלי. אפשר להעתיק את התסריט כמעט כמות שהוא לכל אוניברסיטה בעולם. אין בסרט ישראליות של ממש מעבר למושגים 'ראש מכון מנדל' או 'פרס ישראל' או 'שמעון פרס' (וראו להלן הע' 8).
[5] למען הדיוק, לא הסרט זכה, אלא התסריט (את הפרס לסרט הטוב קטף 'עץ החיים', מישהו הלך לראות? אני לא אבל זו לא חכמה). אכן התסריט של "*) הערת שולים" הוא מחוכם. העלילה עצמה קצת רזה ויש בה חורים לא מעטים מחד גיסא וסצנות שמקומן לא ברור מאידך גיסא, אבל הקישורים הפנימיים, כולל האקדח בסצנה הראשונה, ההומור המריר והשיקוף המוצלח של המנייריזם האקדמי - מצדיקים את הפרס.
[6] בסרט יש לכאורה יותר מזוג אחד של יחסי אב-בן, אולם יחסיו של פרופ' אוריאל שקולניק עם בנו אינם מפותחים כלל וברור לצופה שכל 'תפקידו' של הבן בתסריט הוא לשמש שק איגרוף לאב המתוסכל. אולם גם במערכת המרכזית בין הפרופסורים לבית שקולניק, אין התפתחות של היחסים. צופים דתיים יכולים לנצל את הסרט לצורך הדגמת הרעיון היהודי של 'כיבוד אב' ולא אתפלא אם הבמאי עצמו הושפע מגירסא דינקותא של דברי הרמב"ם בענין.
[7] אחד הדברים המעניינים בסרט היה להאזין לסמול טוק שברקע (על 'התזה של בויארון') ולשמות המתגלגלים על לשונם של הדוברים ('בער, בונפיל, בארון'... כולם באות ב' מציין פרופ' שקולניק לסטודנטית הנבוכה מבלי לשים לב שהוא מזכיר היסטוריונים ולא חוקרי תלמוד...), לדקדקנות בשמות הספרים - 'מבוא לא המבוא', ליחס למייסדי האוניברסיטה והמחלקה (בסרט 'י"נ פיינשטיין' שהוא שם מפוברק) הגובל בהערצה של ממש.
[8] ליתר דיוק 'האקדמיה הירושלמית'. אמנם כאמור לעיל (הע' 4) אפשר למקם את הסרט בכל אוניברסיטה בעולם, אבל אם בוחרים בישראל, אין ספק שהמקום היאה לסרט הוא האוניברסיטה העברית, בייחוד אם רוצים לדבר על חכמי הדור הקודם, מייסדי מדעי הרוח והיהדות בישראל, שהיו כולם אנשי האוניברסיטה העברית (לא חכמה – לא היו אחרות). כמי שלמד באוניברסיטה העברית וכמי שגר בירושלים שנים רבות היה זה מעניין לזהות את המיקום של הסצנות השונות ולעיתים לעמוד על הקיטוע במעבר משוט המצולם במקום אחד להמשכו שבאמת מצולם במקום אחר. כך למשל המצלמה המוצבת בגלריה של קומה 3 בספריה הלאומית מצלמת את פרופ' שקולניק עולה לאולם חלונות ארדון ופונה ימינה אל אולם הקריאה הכללי, אולם המשך הסצנה הוא דווקא בתוך אולם קריאה יהדות (הסיבה שלא רואים אותי בסרט היא בגלל שהנהלת הספריה הודיעה מראש שצילומי הסרט, אז נטול שם, יערכו ביום זה וזה ואני דאגתי למצוא לעצמי מקום אחר באותו יום). 
[9] מה זה הציון הזה ? אפשר לחשוב שמדובר בעבודה אקדמית. הרי גם כשהמבקר הוא מומחה בקולנוע ומצליח לפענח את כל הרמיזות לסרטו האחרון של שפילברג במקביל להומאז' לפליני ולדו שיח השיקספירי במהותו, הרי שבשורה התחתונה מה שקובע הוא טעמו האישי. ומכיוון שכותב שורות אלו הוא חובב מושבע של קומדיות רומנטיות, מי שסומך על הציונים שלו בסרטי דרמה, עושה טעות כנראה.