יום שבת, 5 במרץ 2011

על הראשונות אנו בוכים


השאלה שהונחה לפתחי קוראי עמדה היתה "בהנחה שהחלופה היחידה לתוכנית שתי המדינות היא סיפוח יהודה ושומרון לישראל על על תושביהם הערבים...". מומחי משפט היו בטח קוראים לזה – הנחת המבוקש.
הרי באותה מידה אפשר היה לשאול "בהנחה שהחלופה היחידה לתוכנית שתי המדינות היא גיור בכפיה של הערבים" או "הקמת מדינה יהודית בבירוביג'אן". לא זו בלבד שיש כאן יומרה בעצם הקביעה 'החלופה היחידה' אלא שמבין כל החלופות הרציניות יותר והרציניות פחות, בחרה מערכת עמדה להביא את החלופה היותר הזויה. חלופה שעצם הצגתה יכול לדחוק כל אזרח ישראלי שטרם נכבש על ידי מקסם השווא של 'שתי מדינות' בדיוק אל חיק אותו מקסם שווא.
למה 'הזויה' ? חבל להכביר מילים על עניין זה ורק על מנת לצאת ידי חובת השאלה נעיר כי כל שורשו של הדיון הישראלי על יהודה ושומרון הוא 'איך מצליחים ללכת עם (השטח) ולהרגיש בלי (האוכלוסייה הערבית)'. הכותרות בחודשים האחרונים הדגישו ביתר שאת את הבעייתיות של חלק ניכר מהציבור היהודי עם המיעוט הערבי הלא מבוטל שנמצא כבר במדינה, והנה בא מאן דהו ומציע 'פתרון' שכל כולו – החרפת הבעיה שבעתיים ! תארו לעצמכם מישהו מציע שבמקום ההתנתקות היו מספחים את כל עזה. המחנה הכתום היה נמוג עוד טרם קם.
גם אם נאמץ את המודלים הדמוגראפיים הכי מוטים לטובתנו, סיפוח של עוד מיליון ומשהו ערבים למדינה יקרב אותנו למצבה של בלגיה (רוב לפלמים), שם הרעיון לחלוקה לשתי מדינות קיים כל הזמן.
הבלבול בין שטח ואוכלוסיה, או המחשבה שמדובר בעסקה כוללת של הכל או לא כלום – כל השטח עם כל האנשים, מקורו בחוגי שמאל שנוח להם מאד לדבוק בשאלת הטריטוריה.
סיכום ביניים – את החלופה ה'יחידה' של עורכי 'עמדה' יש לדחות על הסף ולשלול את זכותה להיות מונחת על השולחן בכלל (הזכות להציעה שמורה לערבים, להם זו חלופה מעולה שאין טובה ממנה).
לפני שנעבור לסקירה סכמאטית קצרה של כל החלופות, נעיר רק שהסברה שהערבים כלל לא מעוניינים בשלום נראית הגיונית יותר מתמיד.
מדריך לעושה השלום המתחיל
יש שני זרמים מרכזיים בכל הקשור לשלום אפשרי במזה"ת:
  • הפרדה
  • דו קיום
חסידי ההפרדה מניחים שיהודים וערבים לעולם לא יסתדרו אחד עם השני ועל כן יש להפריד בין הדבקים. איך בדיוק ?
א.      טרנספר מלא
1.       טרנספר מלא לערבים. כל הערבים של יש"ע יעברו אחר כבוד לשטחי מדינות ערב.
2.       טרנספר מלא ליהודים. כל היהודים של יש"ע יעברו אחר כבוד לשטח מדינת ישראל (בניגוד לערבים, ליהודים יש רק אופציה אחת). 
משום מה האפשרות הראשונה נחשבת קיצונית והשניה לא.
ב.      טרנספר חלקי. זוהי גרסה מעודנת של הטרנספר המלא. לפי דעה זו שטח יש"ע יחולק בין הצדדים ואוכלוסיה שתמצא את עצמה בצד 'הלא נכון' תועתק לצד ה'נכון' (עבורה).  תתכנה כאן מספר חלופות:
1.       טרנספר חלקי של ערבים בלבד.
2.       טרנספר חלקי של יהודים בלבד.
3.       חילופי אוכלוסיות בין הצדדים (כמה מכל צד? תלוי בתוכנית).
בפועל רוב התוכניות שהוצעו בפועל כללו רק טרנספר של יהודים.
ג.        חלוקת השטח. שטחי יו"ש יחולקו בין הצדדים, כאן יש שתי אפשרויות:
1.       חלוקה שבה איש לא מוזז ממקומו. זוהי חלוקה הדורשת אקרובטיקה קרקעית לא מבוטלת אם היא בכלל אפשרית.
2.       חלוקה הכוללת העתקת אנשים ממקומם – ראו בסעיף הקודם.
ד.      חילופי שטחים. זוהי בעצם גרסה של חלוקת השטח דלעיל אלא שלפי גישה זו יש הנחה בסיסית שלערביי יש"ע מגיע X קמ"ר שסכומם זהה לשטח יש"ע ועל כן על כל קמ"ר שיורד משטח יש"ע (למשל – כי גרים בו יהודים ובעלי ההצעה לא רוצים להזיזם ממקומם), תעניק מדינת ישראל לערבים קמ"ר משטחה. היכן ?
1.       שטח בלתי מיושב (או שטח מיושב שתושביו היהודים יפונו ממנו).
2.       שטח מיושב בערבים. בעלי הצעה זו רוצים לצמצם את אחוז הערבים במדינת ישראל מחד ולאפשר לערבים לממש את זהותם הלאומית מאידך.
ה.      חלוקה מחדש של הארץ. בעלי עמדה זו רוצים להכניס לקלחת גם שטחה הריבוני של מדינת ישראל ולחלק את כל השטח מחדש בין יהודים וערבים. לפי גישה זו יקומו שני אזורים, אחד למדינה יהודית על טהרת היהודים והשני על טהרת הערבים (זו בעצם הרחבה של הרעיון מסעיף ד.2.)
בכל הגישות הנזכרות לא דנו בכלל בשאלה מי ישלוט בשטח שיוותר (אם יוותר) בידי הערבים. האם תהיה זו מדינה זרה (ירדן ?) או הערבים המקומיים (במדינה עצמאית לגמרי ? מוגבלת ?). נקודה זו רק מכפילה את האפשרויות.
חסידי גישת הדו קיום מאמינים שאפשר ואפשר ליהודים וערבים לגור בצוותא וצריך רק למצוא פתרון לסוגיות הייצוג הלאומי.
א.      מדינה דו לאומית. ביטול הזהות היהודית של המדינה.
ב.      סיפוח יש"ע על הערבים הגרים שם. זוהי החלופה שעליה שאלו עורכי 'עמדה' מתוך מחשבה שזו הצעה שונה מאפשרות א' לעיל.
ג.        סיפוח השטח בלי התושבים. לפי רעיון זה השטח יסופח למדינת ישראל, אולם התושבים הערבים יסופחו למדינה ערבית אחרת ושם ימצאו את פורקם הפוליטי. המועמדת הטבעית היא ירדן.
אז מה בפועל ?
הנחנו לעיל שהגישה הסוברת שהערבים אינם באמת בשלים לשלום, היא כנראה נכונה בתקופה זו. אין זה משנה כל כך מדוע אין הערבים רוצים בשלום, אם מפני שזהותם הלאומית עומדת על כרעי תרנגולת וה'כיבוש' מתדלק את הזהות הזו ואם משום שלדעתם הזמן משחק לטובתם (מה שנראה די נכון) או כל סיבה אחרת.
המצב הנוכחי איננו טוב. השליטה של ישראל על אוכלוסיה גדולה שבה איננו מעוניינים, אם מסיבה ביטחונית ואם מסיבת בעלותנו על הקרקע שעליה יושבת אותה אוכלוסייה, יוצרת חיכוכים מבית ומחוץ. זה רע גם מבחינה בינלאומית וגם בגלל שכאמור, השאיפה הבסיסית המשותפת לכל היהודים (טוב, כנראה רק ל 99.99% מהם) היא הרצון שלא לשלוט בערביי יש"ע.
חובה על ישראל לפעול באופן שידחף את הערבים לעשיית שלום. הדרך היחידה היא לשכנע אותם שיש להם מה להפסיד וכל רגע שעובר – משמיט מהם הישג פוטנציאלי. בהנחה שאין חולק על הצורך להעביר את האוכלוסייה הערבית לשליטה של גורם אחר (מקומי או זר), נותר באמת רק הויכוח על שטח.
אם כך, אולי יש לבחון אפשרות שמדינת ישראל תספח שטחים קטנים מיו"ש בכל פרק זמן נתון. בתור התחלה יש להתמקד בשטחים שברור לכל בר בי רב שגם לעתיד – יישארו ביד ישראל (נניח שטחים שגם על פי יוזמי יזמת ז'נווה יוותרו בריבונות ישראלית). רצוי מאד שמהלך כזה יתואם עם העולם המערבי (אם כי הסיכוי שהם יכירו שאלו צעדים מעודדי שיחות שלום – אינו גדול בלשון המעטה).
בניגוד לצעדים החד-צדדים של שרון, שכולם יודעים כיום את עקרותם וחוסר יעילותם, צעדים חד צדדיים שבהם יש לערבים מה להפסיד, יכולים להתגלות ככלי יעיל לקידום המו"מ.
(פורסם ב'מקור ראשון' כ"ח באדר א' תשע"א)

אין תגובות: