כולם היו (גם) בני (וגם בנותי)

(פורסם [בעריכה] ב'קוראים כותבים' של מקור ראשון)

גילוי נאות לפתיחה: אינני מכיר את מרים אדלר. גם את סרטה לא ראיתי (וקשה לומר שהפרומו ב'דיוקן' מעודד אותי לכך). לכן מה שלהלן אינו מבוסס לא על האדם ולא על היצירה, רק על הכתבה.
חיזר לו קרא את הראיון והכתבה ('חופש הלידה' דיוקן מכ"ט בטבת) היה סובר לתומו שכל ילדים כאןהורתם וגידולם נעשה על ידי רוח הקודש. לאורך כל הכתבה בלטה בהיעדרותה דמות האב. 'נשים' מצוטטת המרואיינת 'צריכות לחיות מתוך בחירה' וגברים ? כשנערמים הכלים בכיור, הבגדים בסל הכביסה, הילדים מצווחים לעזרה בשיעורי הבית, התינוקת מייבבת בטיטול מלא (רגע, התינוקת שלי באמת בוכה, חכו רגע, אני מיד חוזר להקליד...) – זה עניין נשי ? תרשו לי להעלות מחשבת כפירה ולקרוא לזה עניין הורי. האם אני מחדש למי מהקוראים כשאני קובע בבטחה שגברים יכולים לשטוף כלים (או להטעין את המדיח), לשים בגדים במכונת הכביסה (ואפילו להפעיל את הג'דג'ט העלק-מתוחכם הזה), להחליף טיטול ואפילו, לא יאומן, להכין ארוחת ערב לכנופיה של חצי תריסר ילדים מזי רעב.
נכון, למרבה הצער יש אבות רבים המתנכרים לחובתם ההורית ומפילים את כל עול גידול הילדים וחינוכם (שלא לדבר על עבודות הבית) על נשותיהם. תופעה זו רחוקה מלהיות מונופול של החברה הדתית-לאומית (או הימנית אם להאמין לטיעון ש'דבקות בארץ ישראל הולכת עם ... פחות מקום לאישה'). תופעה זו קיימת גם במשפחות מעוטות ילדים ולהאשים בכך את ריבוי הילדים– זה פשוט למצוא קרבן קל. במקום לחנך את הגברים לתפוס את מקומם הראוי בטיפול בצרכי הבית (שהוא גם הבית שלהם) ובחינוך הילדים (שהם גם הילדים שלהם) מציעים לנו להקטין את המשימות, קרי הילודה ! אולי במקום להקטין את מספרם של גברי הדור הבא, אולי פשוט נחנך אותם טוב יותר ובכך נצמצם את הבעיה לפחות בדור הבא ?
גם בשם נשות המגזר אני חייב למחות. לפחות בשמן של אמהות שחייהן יותר עשירים מ'כביסה וחלות' (למרות ריבוי ילידהן). האמנם 'שנות השיא של הבנות שלנו הן בתיכון'? האם באמת אחוז האמהות הדתיות המפתחות קרירה נמוך יותר מהמתרחש במגזר החילוני ? אינני יודע, אבל בלי גיבוי של מידע סטטיסטי (שיכלול גם השוואה של הגברים) קשה לצאת בנחרצות שכזו על סמך תחושות בטן המבוססות על כמה ישובים ביש"ע. ואפילו אם הטיעון נכון לחלוטין, שוב מופנית האצבע המאשימה לכיוון הלא נכון. ילדים הם 'מטלה' זוגית ולא נשית. אמנם אפשר יהיה לטעון שחלוקה צודקת של ה'נטל' תביא גם את גברי המגזר לשיאם בתיכון ומאז ידעו רק צניחה ועל כך מיד.
כי קודם צריך להתייחס לשובה של האגדה האורבנית על הלחשושים סביב הזוג הצעיר (בכתבה זה אחרי הכלה בלבד, כי כזכור גברים – יוק). אולי זה הכובע הבוער על הראש (מטאפורה המתאימה גם לנטולות כיסוי ראש) ואולי תופעה הקיימת בישובים קטנים (לא רק דתיים כמובן) מה שמצריך אולי לקרוא לה 'אגדה אגררית'. עם כל הכבוד לישובי יש"ע הקטנים והמצפורים בגליל, יש לזכור כי 90% מהמגזר הסרוג חי, כמו כל המדינה, אי שם בין ירושלים, קרית שמואל, רעננה ומלאבס מקום שגם אם יש בו קמצוץ יעכנס, עדין ישנה האנונימיות העירונית שבתוכה ניתן להיבלע (למי שאוהב וחפץ בכך). אפילו סמל הסטטוס בצורת עגלה, אם הטיעון נכון, עדיף פי כמה מאשר סמל סטטוס בדמותה של מכונית נוצצת או בית חדש בפרבר היוקרתי. תמיד יהיו סמלי סטטוס ולהטפל דווקא לזה אומר דרשני.
אבל בואו נחזור לסוגית השיא ולרדידות הרוחנית שיש בעבודות הבית (שלעיל ניסינו לגרור לתוכן את הגברים, אלו שטרם נמצאים שם). כדאי להתעכב רגע על מרוץ העכברים שכמעט כולנו נמצאים בתוכו, דתיים כחילונים, הורים לשישה ילדים כהורים לשנים. המרוץ הבלתי נגמר אחרי צרכי הבית, הקרירה, הילדים, בן הזוג, החברה, רק תגידו – זה נמצא שם, הוא כאמור מנת חלקם של רבים וטובים. וגם כאן להאשים את הילדים בכך זה מעשה לא הגון ובריחה מהתמודדות אמיתית עם אורח החיים המודרני שכולנו נכנעים לו בשקיקה. אי אפשר להכחיש שגודל הבתים שבהם הורינו או סבינו גידלו בהם ארבעה או חמישה ילדים, לא יספיק כיום לזוג צעיר עם ילד (כן, קרואון הוא כמעט בגודל של דירת שיכון של פעם) ובתקציב שבו גידלו משפחה מרובת ילדים, חיים כיום מתחת לקו העוני זוג עם שני ילדים. ההיצע גדל, העיניים גדלו והצורך בתקציב גדל ומכאן גם הצורך לעבוד ולהביא כסף הביתה למימון אורח החיים הזה.
קשה עד אי אפשר להלחם ברצון של כולנו (גם הח"מ לא נקי לחלוטין מנטיה זו) להיות בעלים של טלפון סלולרי, מחשב ניד, מכונית, מותגים אופנתיים, קפיצה קטנה לשופינג בלונדון או לקבר באוקראינה. זו סוגיה בעלת השלכה רוחנית ואקולוגית שאין זה המקום לפתחה, אבל למה הילדים אשמים ?
אז בואו נדבר קצת על משפחות מרובות ילדים ועל קשיים בהורות. יש באמת איזו אנומליה בכך שדרושה בירוקרטיה שלמה ומסובכת בדרך לפתוח דוכן מזכרות, אולם לא נדרשת שום תעודה ושם השתלמות בשביל להיות הורה. אולם מי שאין לו הכשרה אינטואיטיבית (מגובה בעובדה שהוא עצמו היה לעיתים צאצא של משפחה ברוכת ילדים) נתקל ב'בום' הזה כבר בילד הראשון. ילד צורח מקוליק יכול לשגע גם הורה שזה ילדו הראשון (אדרבא, אולי הורה לילד השישי פחות נלחץ...). דומה כי נקיפות המצפון ההוריות אינן תלויות במספר הילדים, וכמותן גם לא הבעיות שעלולות לצוץ (החל מליקויי למידה וכלה בבעיות בריאות שלא נדע).
אולם צריך להיות הגון ולומר שברור שככל שמספר הילדים גדול, כך יש יותר מטלות ודרושה יותר תשומת לב וזמן. אולם הזמן נגזל מאיתנו לאו דווקא בגל התינוק החדש כמו בגלל מרוץ העכברים דלעיל. רבים יאמרו שבשלב זה אכן דרושה יותר נוכחות הורית בבית, גם אם זה על חשבון הקרירה והפרנסה ויפנו משום מה מבט אל האישה שאמורה לדעתם לבצע 'הקרבה' זו. מסתבר שהמרואינת אף היא סוברת שזו ברירת המחדל הרצויה במצב שכזה והאלטרנטיבה שהיא מציעה היא הקטנת מספר הילדים. כאמור לעיל אני מציע רעיון אחר – שהאבא יקבל על עצמו יותר אחראיות ויקדיש יותר זמן לבית וולמשפחה.
'לו יכולתי' נאנחים עכשיו רבים מהקוראים, 'זה נחמד כרעיון אבל בלתי ישים, הרי אני עובד במשרד עו"ד / רו"ח / חברת הייטק / ר"מ בישיבה ואני חייב, פשוט חייב להשאר מאוחר כי אחרת יחשבו שאני לא רציני ואני אאבד את עבודתי'. אמת ויציב, אולם האם הילדים אשמים בהגין התעסוקתי המעוות הזה ? במקום ליצור נורמה שבה גם עו"ד וגם אנשי הייטק לא נדרשים להשאר עד שעות הלילה במשרדם, נורמה שבעידן המודרני אין סיבה שלא תהיה נפוצה יותר (אלמלא השתלטה עלינו תפיסה כלכלית מאד מסוימת וע"ע שוב 'מרוץ עכברים'), במקום זאת נכנע ופשוט נצמצם את הילודה ?
ולא שאין צמצום ילודה. הבה לא נהיה תמימים. כולם, אבל כולם, בציבור הדתי לאומי, מונעים הריונות. בלי לעשות שום סקר ובלי לדחוף את האף לארון התרופות של אף אחד הרי שעם כל הכבוד לשיטה ה'בדוקה' של הנקה, אי אפשר להסביר אחרת את העובדה שבשנות הפוריות נשים דתיות לאומיות לא יולדות פעם בשנה וחצי שנתיים. נכון שבעוונותינו יש גם בעיות פריון ותקלות שונות, אולם אלו אמורים להיות היוצאים מן הכלל, הלא כן ? כל פוסק יודע שיש הרבה סיבות טובות למניעת הריון מדי פעם. הבה לא נשכח שגם במשפחות הכי שוויוניות, נטל ההיריון, הלידה וההנקה מוטל אך ורק על כתפי הנשים. עם כל האמפטיה והאידיאל של 'הרגל של אשתי כואבת לנו', לעולם לא יוכלו הגברים להבין את התופעה הזו. ואכן מתברר שבשורה התחתונה יודע המגזר לתת לנשותיו להתאושש (מה שמגובה על ידי רוב הפוסקים). אין זה המקום להיכנס לסיבות הרבות שיש בהן בכדי להצדיק מניעת הריון, אולם כאשר הנימוק נוטה לכיון ה'לא בא לי' זה מתחיל להשמע רע בלשון המעטה.
ומה עם ההלכה ? גם אם יש מקום לפתוח דיון בסוגית הילודה, קשה לעשות כן כשהדבר מגיע מזווית של 'כל אחד שיעשה מה שנוח לו'. הבדיחה החבוטה מדברת אמנם על 'רב נוח' בעל ההיתרים, אולם באמת, ברגע שפלוני משדר זלזול במצוות (כמו למשל כיסוי ראש והרי אין שום חובה שהשקפת 'תעשה מה בראש לך' תיעצר דווקא בראש) קשה לקבל ברצינות טענות אחרות כשהן מבוססות על תחושות ולא על טיעונים עובדתיים שעליהם אפשר להחיל את הכלל 'קבל האמת ממי שאמרה'.
ומי שחושב שאני טוען שהכל טוב והכל דבש, אין טועה ממנו. יש הרבה בעיות בכל הקשור למעמד האישה בחברה הציונית דתית, אולם בנידון דידן השאלות הן אם אמנם זה נובע מהיותה של החברה דתית (כלומר, האם מעמדן של הנשים במגזרים אחרים טוב יותר? מסופקני) והאם יש להאשים את בכך את הילדים (וכאמור לדעתי, ממש לא).

הכותב הוא אבא לשבעה ילדים (כ"י), מומחה בהחלפת טיטולים, שולט ברזי המטבח וגם שולח ידו בגיהוץ...