יום שבת, 27 בפברואר 2010

השידור הציבורי

צריך שידור ציבורי.
אי אפשר שכל כלי השידור יהיו בידי בעלי הון ואינטרסנטים שונים.
הבעיה היא שגם שידור ציבורי צריך 'בעל בית'. ומי זה יהיה ?
הממשלה ? גם לה יש אינטרס (לא בהכרח רע), אבל אם האינטרס הציבורי הוא לבקר את השלטון, האם יוכל השידור הציבורי לעשות זאת ?
הכנסת ? אותה בעיה.
אולי רשות עמצמאית למחצה. אבל אם לא היתה לנו עד כה 'רשות השידור' ? עובדה שזה לא מצליח.

חובבי הקפיטליזים יגידו שאין מה לעשות, רק מי שיש לו מה להרוויח (כסף) יצליח להרים שידורי רדיו וטלויזיה. אולם כאמור, בדיוק מזה אנחנו חוששים.

צריך לדעת. השידור הציבורי יעלה כסף. השידור הציבורי אמור לשדר דברים שאין להם ריטינג גבוה, אבל הם מחויבי המציאות. מה לעשות ותרבות (לא תרבות קלוקלת וירודה), ערכים (מי אמר ציונות ולא קיבל ?) אינם נהנים בימים אלו מריטניג גבוה. השידור הציבורי צריך להיות אמצעי לשנות מצב זה (יחד עם עוד פעולות שלטוניות רצויות, כמו תוכנית המורשת של ממשלת נתניהו השניה).

אולם כל המאזין לשידור הציבורי כיום יודע שמטרות אלו, למרות שהן רשומות בקווי היסוד של רשות השידור, אינן מיושמות כל כך. האוירה ה'פוסט'ית מצאה לה חיק חם ברוממה (מטה רשות השידור). כיצד מוודאים שרשות השידור החדשה תהיה מצד אחד עצמאית עד כדי נשכנות כשצריך, ומצד שני נאמנה למטרות העל של הציונות ?

המפתח ליעילות היא התחרות. איך מייצרים תחרות במערכת שלא הרווח עומד מול עיניה ? אולי אפשר להקים מספר 'רשות שידור' ולחייב את כולן לפעול לפי אותו סדר יום (אג'נדה בלעז) - מחדשות ואקטואליה ועד מוסיקה קלאסית, עברית וכללית, גם רדיו וגם טלויזיה. כל אזרח יוכל לבחור לאיזו מבין השלש ילכו כספי האגרה שלו. התקציב הממשלתי יחולק אף הוא לפי הריטינג בפועל. זהו רעיון ראשוני הדורש עיבוד, אבל אולי כך נוכל לקבל שידור ציבורי על רמה.

האזנה נעימה.

יום חמישי, 11 בפברואר 2010

כולם היו (גם) בני (וגם בנותי)

(פורסם [בעריכה] ב'קוראים כותבים' של מקור ראשון)

גילוי נאות לפתיחה: אינני מכיר את מרים אדלר. גם את סרטה לא ראיתי (וקשה לומר שהפרומו ב'דיוקן' מעודד אותי לכך). לכן מה שלהלן אינו מבוסס לא על האדם ולא על היצירה, רק על הכתבה.
חיזר לו קרא את הראיון והכתבה ('חופש הלידה' דיוקן מכ"ט בטבת) היה סובר לתומו שכל ילדים כאןהורתם וגידולם נעשה על ידי רוח הקודש. לאורך כל הכתבה בלטה בהיעדרותה דמות האב. 'נשים' מצוטטת המרואיינת 'צריכות לחיות מתוך בחירה' וגברים ? כשנערמים הכלים בכיור, הבגדים בסל הכביסה, הילדים מצווחים לעזרה בשיעורי הבית, התינוקת מייבבת בטיטול מלא (רגע, התינוקת שלי באמת בוכה, חכו רגע, אני מיד חוזר להקליד...) – זה עניין נשי ? תרשו לי להעלות מחשבת כפירה ולקרוא לזה עניין הורי. האם אני מחדש למי מהקוראים כשאני קובע בבטחה שגברים יכולים לשטוף כלים (או להטעין את המדיח), לשים בגדים במכונת הכביסה (ואפילו להפעיל את הג'דג'ט העלק-מתוחכם הזה), להחליף טיטול ואפילו, לא יאומן, להכין ארוחת ערב לכנופיה של חצי תריסר ילדים מזי רעב.
נכון, למרבה הצער יש אבות רבים המתנכרים לחובתם ההורית ומפילים את כל עול גידול הילדים וחינוכם (שלא לדבר על עבודות הבית) על נשותיהם. תופעה זו רחוקה מלהיות מונופול של החברה הדתית-לאומית (או הימנית אם להאמין לטיעון ש'דבקות בארץ ישראל הולכת עם ... פחות מקום לאישה'). תופעה זו קיימת גם במשפחות מעוטות ילדים ולהאשים בכך את ריבוי הילדים– זה פשוט למצוא קרבן קל. במקום לחנך את הגברים לתפוס את מקומם הראוי בטיפול בצרכי הבית (שהוא גם הבית שלהם) ובחינוך הילדים (שהם גם הילדים שלהם) מציעים לנו להקטין את המשימות, קרי הילודה ! אולי במקום להקטין את מספרם של גברי הדור הבא, אולי פשוט נחנך אותם טוב יותר ובכך נצמצם את הבעיה לפחות בדור הבא ?
גם בשם נשות המגזר אני חייב למחות. לפחות בשמן של אמהות שחייהן יותר עשירים מ'כביסה וחלות' (למרות ריבוי ילידהן). האמנם 'שנות השיא של הבנות שלנו הן בתיכון'? האם באמת אחוז האמהות הדתיות המפתחות קרירה נמוך יותר מהמתרחש במגזר החילוני ? אינני יודע, אבל בלי גיבוי של מידע סטטיסטי (שיכלול גם השוואה של הגברים) קשה לצאת בנחרצות שכזו על סמך תחושות בטן המבוססות על כמה ישובים ביש"ע. ואפילו אם הטיעון נכון לחלוטין, שוב מופנית האצבע המאשימה לכיוון הלא נכון. ילדים הם 'מטלה' זוגית ולא נשית. אמנם אפשר יהיה לטעון שחלוקה צודקת של ה'נטל' תביא גם את גברי המגזר לשיאם בתיכון ומאז ידעו רק צניחה ועל כך מיד.
כי קודם צריך להתייחס לשובה של האגדה האורבנית על הלחשושים סביב הזוג הצעיר (בכתבה זה אחרי הכלה בלבד, כי כזכור גברים – יוק). אולי זה הכובע הבוער על הראש (מטאפורה המתאימה גם לנטולות כיסוי ראש) ואולי תופעה הקיימת בישובים קטנים (לא רק דתיים כמובן) מה שמצריך אולי לקרוא לה 'אגדה אגררית'. עם כל הכבוד לישובי יש"ע הקטנים והמצפורים בגליל, יש לזכור כי 90% מהמגזר הסרוג חי, כמו כל המדינה, אי שם בין ירושלים, קרית שמואל, רעננה ומלאבס מקום שגם אם יש בו קמצוץ יעכנס, עדין ישנה האנונימיות העירונית שבתוכה ניתן להיבלע (למי שאוהב וחפץ בכך). אפילו סמל הסטטוס בצורת עגלה, אם הטיעון נכון, עדיף פי כמה מאשר סמל סטטוס בדמותה של מכונית נוצצת או בית חדש בפרבר היוקרתי. תמיד יהיו סמלי סטטוס ולהטפל דווקא לזה אומר דרשני.
אבל בואו נחזור לסוגית השיא ולרדידות הרוחנית שיש בעבודות הבית (שלעיל ניסינו לגרור לתוכן את הגברים, אלו שטרם נמצאים שם). כדאי להתעכב רגע על מרוץ העכברים שכמעט כולנו נמצאים בתוכו, דתיים כחילונים, הורים לשישה ילדים כהורים לשנים. המרוץ הבלתי נגמר אחרי צרכי הבית, הקרירה, הילדים, בן הזוג, החברה, רק תגידו – זה נמצא שם, הוא כאמור מנת חלקם של רבים וטובים. וגם כאן להאשים את הילדים בכך זה מעשה לא הגון ובריחה מהתמודדות אמיתית עם אורח החיים המודרני שכולנו נכנעים לו בשקיקה. אי אפשר להכחיש שגודל הבתים שבהם הורינו או סבינו גידלו בהם ארבעה או חמישה ילדים, לא יספיק כיום לזוג צעיר עם ילד (כן, קרואון הוא כמעט בגודל של דירת שיכון של פעם) ובתקציב שבו גידלו משפחה מרובת ילדים, חיים כיום מתחת לקו העוני זוג עם שני ילדים. ההיצע גדל, העיניים גדלו והצורך בתקציב גדל ומכאן גם הצורך לעבוד ולהביא כסף הביתה למימון אורח החיים הזה.
קשה עד אי אפשר להלחם ברצון של כולנו (גם הח"מ לא נקי לחלוטין מנטיה זו) להיות בעלים של טלפון סלולרי, מחשב ניד, מכונית, מותגים אופנתיים, קפיצה קטנה לשופינג בלונדון או לקבר באוקראינה. זו סוגיה בעלת השלכה רוחנית ואקולוגית שאין זה המקום לפתחה, אבל למה הילדים אשמים ?
אז בואו נדבר קצת על משפחות מרובות ילדים ועל קשיים בהורות. יש באמת איזו אנומליה בכך שדרושה בירוקרטיה שלמה ומסובכת בדרך לפתוח דוכן מזכרות, אולם לא נדרשת שום תעודה ושם השתלמות בשביל להיות הורה. אולם מי שאין לו הכשרה אינטואיטיבית (מגובה בעובדה שהוא עצמו היה לעיתים צאצא של משפחה ברוכת ילדים) נתקל ב'בום' הזה כבר בילד הראשון. ילד צורח מקוליק יכול לשגע גם הורה שזה ילדו הראשון (אדרבא, אולי הורה לילד השישי פחות נלחץ...). דומה כי נקיפות המצפון ההוריות אינן תלויות במספר הילדים, וכמותן גם לא הבעיות שעלולות לצוץ (החל מליקויי למידה וכלה בבעיות בריאות שלא נדע).
אולם צריך להיות הגון ולומר שברור שככל שמספר הילדים גדול, כך יש יותר מטלות ודרושה יותר תשומת לב וזמן. אולם הזמן נגזל מאיתנו לאו דווקא בגל התינוק החדש כמו בגלל מרוץ העכברים דלעיל. רבים יאמרו שבשלב זה אכן דרושה יותר נוכחות הורית בבית, גם אם זה על חשבון הקרירה והפרנסה ויפנו משום מה מבט אל האישה שאמורה לדעתם לבצע 'הקרבה' זו. מסתבר שהמרואינת אף היא סוברת שזו ברירת המחדל הרצויה במצב שכזה והאלטרנטיבה שהיא מציעה היא הקטנת מספר הילדים. כאמור לעיל אני מציע רעיון אחר – שהאבא יקבל על עצמו יותר אחראיות ויקדיש יותר זמן לבית וולמשפחה.
'לו יכולתי' נאנחים עכשיו רבים מהקוראים, 'זה נחמד כרעיון אבל בלתי ישים, הרי אני עובד במשרד עו"ד / רו"ח / חברת הייטק / ר"מ בישיבה ואני חייב, פשוט חייב להשאר מאוחר כי אחרת יחשבו שאני לא רציני ואני אאבד את עבודתי'. אמת ויציב, אולם האם הילדים אשמים בהגין התעסוקתי המעוות הזה ? במקום ליצור נורמה שבה גם עו"ד וגם אנשי הייטק לא נדרשים להשאר עד שעות הלילה במשרדם, נורמה שבעידן המודרני אין סיבה שלא תהיה נפוצה יותר (אלמלא השתלטה עלינו תפיסה כלכלית מאד מסוימת וע"ע שוב 'מרוץ עכברים'), במקום זאת נכנע ופשוט נצמצם את הילודה ?
ולא שאין צמצום ילודה. הבה לא נהיה תמימים. כולם, אבל כולם, בציבור הדתי לאומי, מונעים הריונות. בלי לעשות שום סקר ובלי לדחוף את האף לארון התרופות של אף אחד הרי שעם כל הכבוד לשיטה ה'בדוקה' של הנקה, אי אפשר להסביר אחרת את העובדה שבשנות הפוריות נשים דתיות לאומיות לא יולדות פעם בשנה וחצי שנתיים. נכון שבעוונותינו יש גם בעיות פריון ותקלות שונות, אולם אלו אמורים להיות היוצאים מן הכלל, הלא כן ? כל פוסק יודע שיש הרבה סיבות טובות למניעת הריון מדי פעם. הבה לא נשכח שגם במשפחות הכי שוויוניות, נטל ההיריון, הלידה וההנקה מוטל אך ורק על כתפי הנשים. עם כל האמפטיה והאידיאל של 'הרגל של אשתי כואבת לנו', לעולם לא יוכלו הגברים להבין את התופעה הזו. ואכן מתברר שבשורה התחתונה יודע המגזר לתת לנשותיו להתאושש (מה שמגובה על ידי רוב הפוסקים). אין זה המקום להיכנס לסיבות הרבות שיש בהן בכדי להצדיק מניעת הריון, אולם כאשר הנימוק נוטה לכיון ה'לא בא לי' זה מתחיל להשמע רע בלשון המעטה.
ומה עם ההלכה ? גם אם יש מקום לפתוח דיון בסוגית הילודה, קשה לעשות כן כשהדבר מגיע מזווית של 'כל אחד שיעשה מה שנוח לו'. הבדיחה החבוטה מדברת אמנם על 'רב נוח' בעל ההיתרים, אולם באמת, ברגע שפלוני משדר זלזול במצוות (כמו למשל כיסוי ראש והרי אין שום חובה שהשקפת 'תעשה מה בראש לך' תיעצר דווקא בראש) קשה לקבל ברצינות טענות אחרות כשהן מבוססות על תחושות ולא על טיעונים עובדתיים שעליהם אפשר להחיל את הכלל 'קבל האמת ממי שאמרה'.
ומי שחושב שאני טוען שהכל טוב והכל דבש, אין טועה ממנו. יש הרבה בעיות בכל הקשור למעמד האישה בחברה הציונית דתית, אולם בנידון דידן השאלות הן אם אמנם זה נובע מהיותה של החברה דתית (כלומר, האם מעמדן של הנשים במגזרים אחרים טוב יותר? מסופקני) והאם יש להאשים את בכך את הילדים (וכאמור לדעתי, ממש לא).

הכותב הוא אבא לשבעה ילדים (כ"י), מומחה בהחלפת טיטולים, שולט ברזי המטבח וגם שולח ידו בגיהוץ...

יום חמישי, 4 בפברואר 2010

איך מורידים את מחיר החשמל בלי לעודד צריכת יתר ?

ע"י קביעת תעריף מדורג !!!
למשל.
נניח שצריכה חודשית של אדם היא 100 קוטש (סתם, לדוגמה !)
עד היום היה מחיר אחיד של 50 אג' לקוטש - האדם שילם 50 ש"ח.
עכשיו רוצים להוריד את המחיר ל 40 אג' לקוטש (למעשה ההפחתה המדוברת פחותה - אבל לצורך הפישוט) יש חשש שאותו אדם יצרוך 125 קוטש כי זה עולה לו אותו דבר ! אם הוא יצרוך עדין 100 קוטש הוא יחסוך 10 ש"ח.
ההצעה:
יהיו שלשה תעריפים:
ראשוני: 20 אג' עד 50 קוטש.
נוסף: 80 אג' עד 100 קוטש (כלומר עד הצריכה הממוצעת).
עודף: 100 אג' לקוטש נוסף.
במקרה כזה, אם אותו אדם ישמור על צריכה של 100 קוטש, הוא ישלם 50 ש"ח (כמו ששילם קודם)
אם הוא יעלה ל 125, הוא ישלם 75 ש"ח (ממש לא כדאי).
אם הוא ירד ל 75 הוא ישלם 30 ש"ח (חסכון גדול יותר מאשר במצב הקיים).
אפשר ל'שחק' עם המספרים, אבל הרעיון אני מקווה - ברור
(זה כמו במשק המים, רק ששם כזכור העלו את כל התעריפים במקום להעלות רק לצרכני המים הכבדים).

אבל אני - אוהב להיות בבית (תזכורת)

האירועים המביכים משהו שהיו כרוכים בבנית הבית היהודי והתפרקותו הביאו לתהליך הפוך מהרצוי, במקום שמצביעים ציונים דתיים שבפעמים קודמות הצביעו למפלגות כמו הליכוד וש"ס, יחזרו להצביע למפלגה היותר טבעית להם, מצביעים ותיקים של הציונות הדתית מהרהרים בקול להצביע למפלגות אחרות כמו ש"ס או הליכוד. מפלגות אלו אף הקימו מטות מיוחדים שנועדו לפתות את המצביע הציוני-דתי לתת להן את קולו.
הרהורי 'כפירה' אלו נובעים בעיקרם מרגשות. מהם רגשות אכזבה מתהליך מבטיח שאיכזב (ולא נכנס כאן לדיון של 'מי אשם') ומהם תחושה (שאינה מגובה בעובדות) שנציגי הציונות הדתית לא פועלים למען הציבור ששלח אותם או, בדיאלקטיקה פוליטית, שהם פועלים רק עבור ה'סקטור' שלהם.
אלא שבכל הקשור לבחירות, רצוי להפעיל את השכל ולא את בני המעיים. בחינה עניינית של כל הפרמטרים המעניינים את הציוני הדתי הממוצע (ולא רק אותו) מראה יתרון ברור לבית היהודי, למעט פרמטר אחד שגם בו נדון.

ההיבט האידיאולוגי.
הנושא הראשון שלענ"ד יש לבחון כשבאים לבדוק את התאמתה של מפלגה הוא הפן האידאולוגי. אמנם רבים כבר הספידו את האידיאולוגיה וקבעו שתם זמנן של המפלגות האידאולוגיות, ואכן בארצות שבהן יש בחירות אזוריות, הצד האישי של המועמדים הוא מרכיב חשוב מאד בהתמודדות ואכן אפשר למצוא באזורים שונים מתמודדים השייכים לאותה מפלגה אולם דוגלים ברעיונות סותרים. אולם כאשר ההתמודדות היא בין רשימות, לאידאולוגיה יש משמעות גדולה יותר. ואכן המפלגות מנסות לבדל עצמן מאחרות בעיקר באמצעות עקרונות.
והנה, מהם עקרונות היסוד של הליכוד ? מהו הרעיון המנחה את ש"ס ? אצל הראשונה נעדר הפן הדתי, אצל השניה נעדר הפן הציוני. לכאורה יכול אדם לומר שהוא מעדיף את הפן המדיני הימני של אחת ממפלגות אלו, אלא שבהנחה שעמדה שפויה תתקבל על ידי הבית היהודי, ברור שהבונוס של אידאולוגיה ציונית דתית נותנת עדיפות למפלגה זו.

ההיבט המדיני
מצער אותי לפתוח דווקא בנקודה זו, הרי אחת הטרוניות כלפי הציונות הדתית היא שלכאורה היא עוסקת רק בחיזוק ההתישבות ובמאבקים מדיניים. זו כמובן תלונה לא נכונה לחלוטין, אולם מתברר שהכל שמים דגש על הפן המדיני, החל מהתקשורת שגם בימים כתיקונם עוסקת בכך (שימו לב למשל לסדר הנושאים בדפי האינטרנט של פורטלי החדשות הגדולים – המדיני קודם תמיד לכל נושא חברתי).
הנחה סבירה תהיה לומר שהמצביע הציוני הדתי שייך לימין השפוי, כזה שמתנגד להקמת מדינת טרור לצידה של ישראל, תומך בהסכם שלום עם סוריה בלי לסגת בגולן ובודאי לא תומך בהחרבת ישובים עבריים פורחים. ככזה יש להיות מוטרד הן מההיסטוריה של הליכוד כיוזם נסיגות וחורבן והן מהלשון העמומה שנוקט מנהיגו בנושאי מדיניות שונים (כמו הגולן שלא מופיע בסדר היום האינטרנטי של נתניהו, שאתרו האישי מאפיל לחלוטין על זה של הליכוד).
האפשרות שהליכוד יקים קואליציה עם קדימה, חייבת להדליק נורה אדומה אצל כל מי שראה להיכן הובילה אותנו מדיניותה של קדימה, הדרך למנוע מנתניהו להיות 'נאלץ' לצרף את קדימה לקואלציה, טמונה בחיזוק האגף המרכזי של הימין השפוי – הבית היהודי. ש"ס כבר הוכיחה שהיא יכולה להצטרף לממשלה בראשות קדימה, כך שלהיות צלע במשולש כזה, היא עשויה להסכים בחדווה. נתניהו עשוי למצוא עצמו במיעוט מדיני בממשלתו הוא.

ההיבט החברתי-כלכלי
מומחי כלכלה (מאסכולה מסוימת) מעידים שבתקופת כהונתו כשר אוצר הציל נתניהו את המשק מקריסה. לצורך הדיון נקבל זאת כעובדה. אולם בו זמנית אי אפשר להתעלם מהעובדה שבעוד שאותה רפורמה פגעה אז קשות בשכבות החלשות והגדילה את שיעור העניים והמובטלים, הרי כשבאה הצמיחה המובטחת, היא לא חלחלה כמעט בכלל למטה.
המשבר הכלכלי שממנו סובל העולם כולו מאיים לסחוף את ישראל ויש התולים תקווה במנהיגותו הכלכלית של נתניהו. לו יהי כן, אולם איך אפשר לוודא ששוב המדיניות העתידית לא תיטב בעיקר עם בעלי ההון ופחות, הרבה פחות, עם העובדים והפועלים המביאים לעלית הונם של מעסיקיהם.
זוהי יריבות ותיקה בין קפיטליזם וסוציאליזם ומשנתו של נתניהו, כפי שבאה לידי ביטוי התקופת כהונתו כשר אוצר, נדמית כקיצונית מדי. גם עמדתם של יריבו משמאל, המנסים להביא להתערבות יתר של השלטון בכלכלה – נראית מיותרת.
הציונות הדתית האמונה על ההלכה מכירה בזכותם של יזמים לצבור הון, אולם בד בבד שוקדת על החובה החברתית לצמצם פערים כלכלים הנוצרים במהלך הפעילות הכלכלית (גם אם רעיון היובל הוא אוטופי בימינו, הוא בודאי מגדלור ערכי). יש להזכיר שהצורך בצמצום הפערים הסוציו-אקונומיים אינו רק אידאה דתית, אלא צורך קיומי שכן פערים גדולים מביאים לאי יציבות חברתית ולשחיקת הסולידריות הלאומית.
אני רוצה להאמין שאפשר למקד את השלטון בפעילות רגולטורית וחקיקה המיועדת לשקיפות כלכלית של החברות, גדולות כקטנות, תוך מתן הטבות לחברות המנהלות מדיניות מצמצמת פערים, ובעת ובאותה עונה לפעול במישורים מקבילים (חינוכיים למשל) לטובת כל רובדי החברה.
איזון מדיניות הליכוד הקפיטליסטית מחד, מדיניות כלכלית מופקרת כשל ש"ס (התובעת להחזיר את קצבאות הילדים למשל) יכולה להתבצע על ידי מפלגה כמו הבית היהודי.

ההיבט הציבורי-דתי
לנעשה במגרש הדתי יש עדין השפעה גדולה על כלל הציבור. כולם נזקקים לשרותי דת מרגעים שמחים כמו חתונה וברית ועד רגעים עצובים בהם פונים לחברה קדישא. גם צריכת המזון הכשר היא עניין מקובל אצל רוב התושבים היהודיים בארץ. מי יכול לדאוג אפוא למערכת המיועדת בעיקר לקהל הרחב ?
המחשבה שהמערכת יכולה להסתדר באינרציה אין לה על מה לסמוך. בשנים שבהן הציונות הדתית לא היתה בשלטון, השטח הופקר בידי החרדים, את התוצאות כולנו מרגישים במינוי רבנים ודיינים (מהדומיננטיות החרדית בבתי הדין נפגעות בעיקר מסורבות הגט אם כי גם הגרים שעניינם עלה לכותרות לאחרונה) או בפולמוס השמיטה.
צמצום היכולת הפוליטית של הציונות הדתית הצריך התערבות של גורמים וולנטריים (כמו ארגון 'צהר') בהצלחה מצומצמת ביותר. כל זאת למרות שבשלטון לא ישבה מפלגה אנטי דתית. בהקשר הזה אני מניח שאפשר יהיה למצוא בליכוד למשל, שותף נגד מגמות השתלטות חרדית, אולם קשה לראות אותם יוזמים מהלכים אלו למרות התהדרותם במספר חובשי כיפה ושביס (על דרך המשל כמובן).
בהקשר הזה, חשוב מאד שאל מול ש"ס ואגודה, שסביר שתהינה אף הן בקואליציה, יהיה כוח פוליטי חזק של הציונות הדתית. רק קיומו של כח זה יוכל לאפשר לאותם גורמים מסורתיים בליכוד לצאת בניסיון לבלום את התדרדרות מערך שרותי הדת תחת ההנהגה החרדית.
אמנם נשמעות רפורמות למערך שרותי הדת, חלקן הצעות מקוריות ומענינות (ואין זה המקום לפרטן), אולם הסיכוי להעביר רפורמה שתועיל לאזרחי המדינה תלוי אף הוא בכוחה של הציונות הדתית אל מול החרדים.
גם פרמטר זה מאיץ בציוני הדתי, וגם במצביע המסורתי, להעדיף את הבית היהודי.

ההיבט החינוכי
מערת החינוך נמצאת במשבר עמוק. שעות ההוראה צומצמו, סגל המורים הזדקן, תקציב החינוך קוצץ והתוצאות – יותר אלימות ופחות הישגים, יותר הקלות ופחות ערכים. נושאים חשובים כמו יהדות וציונות, ספרות והיסטוריה ספגו מכות חזקות ומעמדם הוא כמעט כשל 'פרח בר בסכנת הכחדה'.
הכל מכירים בכך ועל כן לא רק הבית היהודי מצהיר על העדפה של נושא החינוך. ש"ס הבטיחה לתבוע את תיק החינוך ואילו נתניהו הצהיר שהחינוך ישאר בידי הליכוד (אם כי כבר נפוצו שמועות על כונתו למנות לתפקיד את אוריאל רייכמן (שקביל הבטחה משרון להיות שר חינוך מטעם קדימה, הבטחה שלא קוימה בידי אולמרט).
מעבר לדאגה הפרטית שלנו לחינוך של ילדינו במערך החינוך הממ"ד, האם אנחנו באמת סומכים על תוכניות הלימודים מבית המדרש של ש"ס או אוריאל רייכמן ? מי יכול באמת להגדיר ולהעביר תוכנית לימודים ציונית ערכית ? תוכנית לימודים שתפעל להגדלת הסולידאריות הלאומית, הידע במורשת ישראל ובאידיאולוגיה הציונית ?
אפילו את סוגית בריחת המוחות אי אפשר לעצור באמצעים קפיטליסטיים טהורים ובחברה שבה הכסף קובע את המעמד האישי, קשה למנוע מאנשים לחפש את המקום המשתלם יותר כלכלית. הליכוד והועמד בראשו, מנהיגים מדיניות כלכלית אשר לפחות בעקיפין מעלה על נס את בעל היכולת הכלכלית (שלא לדבר על מתן עדיפות לבעלי היכולת) ויוצרת את התשתית הרעיונית לבריחת מוחות. נראה שלפחות בעתיד הקרוב יהיה פער בין השכר בארץ לזה שבחול, בודאי ששכר גבוה ימנע פיתוח של משרות אקדמיות נחוצות. את הפער הזה צריך להשלים בערכים ציוניים, ערכים שקיימים ביתר שאת בבית היהודי.

ההיבט הסקטוריאלי
אי אפשר להתחמק מההיבט המצומצם (הסקטוריאלי) של המגזר הציוני דתי. דומני שעיקרו של היבט זה קשור לסעיף הקודם – החינוך. הדרישות של ההורים מהחינוך הדתי, כמו גם פלגנות יתר גם במערך החינוכי, הביאו למצב שעלות החינוך, בודאי זה התיכוני, מביא הורים רבים אל סף פשיטת רגל. תמיכה ממשלתית בלימודי קודש מוגברים (לאו דווקא לדתיים, מצידי שכולם ילמדו יותר תנ"ך ואמונה) יכולה לסייע במשהו. תמיכה בישיבות ההסדר, במכינות ובמדרשות לבנות – יש בהם לא רק סיוע סקטוריאלי, אלא חיזוק המדינה בבוגרים איכותיים (בהקשר זה, אנקודטה קטנה: במודעות של ש"ס לציבור הדתי-לאומי במסגרת ההבטחות החינוכיות נעדר שמן של המדרשות התורניות לבנות, האומנם מקרה ?).
הממשלות האחרונות (כולל זו של הליכוד) לא נטתה חסד למוסדות הציונות הדתית (מהממ"ד ועד הישיבות הגבוהות) ורק שתדלנות של נציגי המפד"ל הצילה אותם מקריסה. אינני כופר בצורך להתייעל ולהתאחד, אולם את זה רצוי לעשות במהלך מסודר ולא תחת גיליוטינת התקציב. קשה לראות את נציגי הליכוד, בודאי לא נציגי ש"ס, מסייעים למוסדות הציונות הדתית.
סקטוריאלי – בהחלט. אבל אם הליכוד יכול להתאמץ עבור תנועת הנוער הזערורית של בית"ר, יכול הבית היהודי להתאמץ עבור בני עקיבא, עזרא, הצופים הדתיים ואריאל.

ההיבט הפרלמנטרי
משום מה רבים שוכחים מה הוא תפקידם של חברי הכנסת – הפעילות הפרלמנטארית. לא רק נאומים, הצעות לסדר ושאילתות (חשובים ללא ספק) אלא אותה עבודה אפורה של חקיקה ודיונים בוועדות. זה טוב מאד כשחבר כנסת מתראיין לרדיו ומופיע בטלויזיה בביקור בשדרות / חילים בבית חולים / בית תמחוי (ואפשר להוסיף). אם לא מתלווה לכך פעילות פרלמנטארית המסייעת לשדרות / חיילים / בתי תחמוי (…) צריך לבוע בצער שכל הצילום היה ספין קטנטן, פעילות לא מועילה, אם גם מתוקשרת ביותר.
להתחיל לפרט לגבי כל ח"כ את מידת פעלתנותו הפרלמנטארית יהיה גם מייגע וגם מביך. אולם כל קורא יכול לגלוש בעצמו לאתר הכנסת, לבדוק את נוכחות הח"כים במליאה ובוועדות, את מספר הצעות החוק שהועברו (כי להגיש הצעות חוק קיקיוניות שנופלות עוד בקריאה הטרומית – זו חכמה קטנה מאד), מספר ההצעות לסדר, הנאומים, השאילתות ועוד פרמטרים המעניינים אותו.
למותר לציין מי מצטיין.

ההיבט הפרסונלי
יש הרואים בנבחרת של המפלגה את חזותה. אמנם יש לדון מי יכול לבצע את תפקידו בכנסת בצורה יותר טובה – כוכב זוהר שיובא לרשימה, או אולי עסקן אפור המורגל בעבודה האפרה של אחורי הקלעים, אבל התעסקות בשמות – יש בה משהו מביך. הצורך לעבור שם שם ולהצביע על מומיו של המועמד – יש בה בגדר לשון הרע. אמנם אם מקפידים לומר את האמת – זה אולי לשון הרע לצורך, אבל קשה להגדיר את הגבול הדיוק.
ברם אם נזכור שכל מועמד, נוצץ או דהוי, מוכר או אנונימי, כפוף (אם אדם הגון הוא) לאידיאולוגיה של המפלגה דרכה הוא נבחר לכנסת, הרי שהפן הפרסונאלי הופך משני יחסית (אולי בליכוד זה חשוב יותר שכן המצע הוא עמום ביותר ויש לבחון את האישים השונים ברשימה בבחינת הימור על תפקודם העתידי).

הגודל כן קובע ?
אחד הנושאים המטרידים את הבוחר הישראלי הוא עניין יציבות המשטר. כבר שכחנו מתי היו בישראל בחירות במועדן (יום השלישי השני בחודש מרחשוון בתום ארבע שנים לבחירות הקודמות). ישנה מחשבה הסוברת שראש ממשלה עם מפלגה גדולה ייצר ממשלה יציבה.
למרבה הצער זו טעות. טעות כפולה.
ראשית, כבר מזמן אין לנו מפלגות הזוכות בלמעלה מ 60 ח"כים (כמפא"י בימיה הגדולים) וכל ראש ממשלה צריך להישען על קואליציה של מספר מפלגות.
שנית לכאורה קואליציה מעוטת מפלגות תהיה יציבה יותר. למעשה בעידן של גידול באגו של חברי כנסת מסוימים, מי שהיום היא מפלגה אחת – יכולה מחר להיות שתי מפלגות או יותר.לא רק הציונות הדתית סובלת מפילוגים (מיותרים). האם יש להזכיר לקורא את מפלגת הגימלאים ? ח"כ דוד טל שעבר מספר מפלגות ? את ח"כ אלקין שעבר מקדימה לליכוד או את ח"כ חסון שעבר מישראל ביתנו לקדימה ? את ח"כ איתם שהעביר את מפלגתו כולה אל הליכוד ? הליכוד עצמו התפלג לקראת הבחירות לכנסת הקודמת…
מה שיביא ליציבות שלטונית הוא יושר אישי ומערכתי. מותר לח"כ לשנות דעתו ולעבור ממפלגה למפלגה. היושר מחייב החזרת המנדט למפלגה שבשמה נבחר (ושוב יש לזכור כי הבחירות בארץ אינן אישיות אלא מפלגתיות). גודלה של המפלגה אינו יכול לשמש ניבוי למידת יציבות השלטון.
לבית היהודי יש יתרון, הן ביושר האישי (גם זה הפלילי וגם זה הפוליטי) והן בנאמנות לקוי היסוד עליהם היא חותמת (נאמנות שיש לה לעיתים מחיר יקר).

השורה התחתונה
כמו שראינו בכל ההיבטים יש יתרון לבית היהודי. גם אם הקורא סבור שישנה טעות באחד ההיבטים, או שהוא פשוט חולק על מה נחשב טוב בהיבט מסוים (למשל – אם הוא מחזיק בעמדות של שמאל מדיני), עדין השקלול של כל התמונה כולה מחייב אותו לשקול היטב האם אמנם בחירה בליכוד או בש"ס יכולה לספק לו את מירב התוצאות הפוליטיות להן הוא מייחל.