יום שלישי, 21 בדצמבר 2010

אסון של מי ?


השרפה הגדולה בכרמל ואסון אוטובוס צוערי השב"ס ומותם של שוטרים וכבאים זעזע, בצדק, את המדינה. תחושה קשה של כשל מערכות מרחף באוויר. העיתונות התמלאה בתיאורים מזעזעים על מצב מערך כיבוי האש, מבקר המדינה פרסם בתזמון מופלא דוח קשה על המערך הזה. האשמות הוחלפו בין בכירים, שר הפנים דרש ועדת חקירה ממלכתית ואחריו החרו החזיקו נציגי משפחות הנספים, כל אחד מסיבותיו הוא. ההרגשה העממית היא שיש מה לחקור ויש מה לשפר.
אלא שלמרות הכל חובה עלינו להפריד בין שני מרכיבי האירוע: השרה עצמה והטרגדיה של האוטובוס.
כאמור נשמעה ביקורת חריפה על מערך הכבאות בארץ, ציודו המיושן, התקנים החסרים, העדרם של מטוסי כיבוי ועוד. טענות אלו תקפות ונכונות גם לו היתה השרפה גובה מחיר רק מעצים ורכוש. גם בלי אבדות בנפש דומה שיש מקום לשידוד מערכות משמעותי במערך הכבאות. אינני בר הכי לקבוע האם נדרש מערך כיבוי מוסק או מוטס ומהם רכבי הכיבוי שיש לרכוש, זה תפקידם של משרדי הממשלה השונים. יש אולי מקום לבחון מי אחראי על ההזנחה המתמשכת של שירותי הכיבוי, אולם לא בטוח שיש כאן 'אשמים' בכלל. היתה זו מדיניות מוצהרת לקצץ בשירות הציבורי. אולי היתה זו מדיניות מוטעית, גם כעקרון וגם ביעדי הקיצוץ, אולם דומה שמדיניות נפשעת וחסרת אחריות אין כאן. בכל מקרה סביר להניח ששרפתם של מיליוני עצים לא היתה מעוררת את אותה סערת רגשות כמו שרפה שכילתה חים של עשרות בני אדם.
מצד שני, גם לו היה מערך הכבאות בישראל מצויד כדבעי ומטוסי הכיבוי היו ממריאים מיידית לתקוף את השרפה הגדולה והיו משתלטים עליה יומיים קודם, לא בטוח שהצוערים שנלכדו באש עוד בשלביה המוקדמים, היו מצליחים להיחלץ. במקרה כזה היינו עשויים למצוא את עצמנו אל מול טרגדיה אנושית, אבל עם כרמל ירוק. ההחלטה אד הוק בדבר נתיב הנסיעה של האוטובוס אין לה ולא כלום עם מצב מערך הכבאות. אינני יודע מי קבע את הנתיב ועל סמך איזה מידע הוא קבע את שקבע, גם עניין זה ראוי להיחקר, בנפרד מהחקירה הקודמת.
מי שמשרבב את שתי החקירות לאחת, חשוד בניסיון לניצול ציני (ופוליטי) של החקירה השניה, הטעונה יותר מחד אבל כנראה נטולת הקשרים פוליטיים, לצורך קידום החקירה הראשונה. החקירה הראשונה היא אולי אפרורית וטכנית, אך עשויה להטיל דופי בהתנהלותם של בכירי הממשלה, החקירה השנייה היא בעלת פוטנציאל לרגשות רבים (מצטלם טוב בטלוויזיה) אך ככל הנראה לא תזעזע את הממשלה.
הדבר הנכון לעשותו הוא להקים שתי ועדות, אשר על היקפן וסמכותן אפשר לדון. אבל שתי החקירות צריכות להתנהל בנפרד !

יום ראשון, 12 בדצמבר 2010

אל תירא ישראל

שירו של אביהו מדינה מוכר וידוע, לפחות הפזמון שלו:
"אל תירא ישראל אל תירא
כי גור אריה הלא אתה
ואריה אם ישאג מי לא יירא"
אולם בניגוד למה שחושבים רבים זה אינו ציטוט של פסוק, אלא פראפרזה על הנאמר בפרשתנו (מ"ו ב-ד):
וַיֹּאמֶר -לֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָקֵל -לֹקֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ:
מדוע נדרש הקב"ה להרגיע את יעקב אבינו 'אל תירא' ?

יום שבת, 4 בדצמבר 2010

יומן טיול אילת תשע"א


אחרי עשרות שנים החלטנו לנסוע לאילת. ולא, לא בחנוכה – שבועים לפני. למה ? ככה. אלו ימי החופשה שהמעסיק הואיל בטובו לשחרר – שלשה בסך הכל. לזיכוי הרבים החלטתי לשתף אתכם במה שעשינו, כולל תיאורים מפורטים, אתם מוזמנים לטול את מה שנראה לכם ולשתף בהמשך בדברים חדשים שעשיתם. סימון של (מ) משמעו מיקום האתר במפת גוגל.

וחרה אף ה' ועצר את השמים ?


טענותיו של הרב משה ליכטנשטין שליט"א, מראשי ישיבת הר עציון בענין תענית הגשמים התפרסמו בבלוג לעזי אחד ועתה באתר 'כיפה' וקשה להתעלם מהן.
בדחילו ורחימו מבקש אני להתייחס לדברים ואף שאינני כדאי וראוי לדון בדברי תורה לפני הרמ"ל, קשה שלא להתייחס להיבטים שונים, פחות הלכתיים. לפי הנחיות חז"ל נציג הדברים בצורת קושיות בבחינת 'ילמדנו רבינו'.

יום שני, 29 בנובמבר 2010

הלא זה צום אבחרהו

העיתונים מדווחים על הסתיו השחון ביותר מאז החלו למדוד, על היטל הבצורת הממשמש ובא (ובצדק גמור) ועל החשש מנזקים חמורים ביותר לכינרת ולמאגרי מי התהום. חנוכה בפתח – וגשם אין !
הרבנות הראשית הכריזה על יום צום בפעם השנייה השנה. עשרות אלפי יהודים צפויים לענות את נפשם ולהתכנס בבתי הכנסיות ולזעוק 'עננו' בקול גדול. מי יודע אולי ינחם האלקים ?
אולם מהי מטרת התענית ? צריך מאד להיזהר מהתמקדות רק במניעת האוכל והשתיה.
הנביא ישעיהו (פרק נ"ח) מזהיר מצומות ריקים מתוכן, כאלו שהצמים מסמנים עליהם √ וממשיכים הלאה:

יום חמישי, 11 בנובמבר 2010

מה קול הצאן הזה באזני ?


א' היה בלתי מרוצה בעליל. אמנם הסביבה היתה שמחה וצוהלת (חתונה במשפחה..) אבל כשנפגשנו לא יכול היה א' לכבוש את תלונתו, היאך העזתי להביא מתכון של 'פשטידה בלאי', כלומר פשטידה על בסיס של בצק עלים (קנוי!), עתיר שומן טראנס (לפחות לפי המיתוס).
לשווא ניסיתי להסביר שלא ידעתי שהוא כבר עבר את השלב הבסיסי בבישול, שלב שבו מנסים קצת לחפף. א' לא קנה את ההסבר.
על מנת לא לפגום באווירת השמחה הבטחתי לו על אתר להציע מתכון אחר, בלי בצק עלים כמובן... משהו טעים ומשביע, אבל לא מסובך.
את המתכון האסקפיסטי הזה קיבלתי מדודתי א' (באמת ! זה שמה, אני לא אשם שרבים מבני משפחתי ומכרי בחרו בשמות המתחילים בא'...), אשתו של רופא ידוע הבקי הן ברזי מערכת העיכול והן במה שראוי לבוא בשעריה.
הנה אפוא המתכון לקיש גבינות צאן ועשבי תיבול.
קלתית
  • שתי כוסות קמח מלא (כזכור, אני מעדיף את גרסת ה 70%, אבל מובטחני שגם קמח מלא לגמרי יצלח למלאכה).
  • 150 גר' חמאה (מי שחושש, בצדק, לכולסטרול, שימיר את החמאה בשני שליש כוס שמן זית או למציר שמן קנולה). למשקיעים יש גם חמאה מחלב צאן !
  • ביצה
  • קורט מלח
יוצרים מהחומרים תערובת פירורית, מוספים שתי כפות מים קרים ולשים לבצק יציב ולא דביק. משאירים במקרר לכשעה (אין לי מושג מה מעוללת שהות זו לבצק, אבל זה מה שאמרו לי לעשות).
המילוי
כאן אפשר לתת לדימיון דרור
  • 250 גר' גבינות צאן (עדיף גבינות עזים, למה ? ככה). אלו גבינות ? אילו אחוזי שומן ? הכל תלוי בכם ! בטעם שלכם ובתקציב (הידעתם שגבינת קשקבל עולה קרוב ל 100 ₪ לק"ג !! אבל יש עוד סוגים, קצת יותר זולים, קצת). אחת מקרובותיי החליטה שהיא נגעלת מגבינות צאן (למה ? ככה !) אז כשהכנתי להם את הקיש הנזכר עמדו לפני שתי אפשרויות:
v     לרמות את המתכון ולהכניס גבינות בקר (יש קשקבל בקר ! לא ממש יותר זול...).
v     לרמות את הקרובה ורק לספר שהכנסתי גבינות בקר...
מכיוון שגם היא קוראת את גוש4 אין לי ברירה אלא להודות שבחרתי באפשרות הראשונה. יצא טעים גם כן, אבל גם בלי להיות אנין טעם – אין על גבינות צאן. 
חצי כוס עשבי תיבול קצוצים דק. אלו עשבי תיבול ? מה שיש לכם בבית ומה שאתם אוהבים ! פטרוזיליה, שמיר, סלרי, עירית, בצל ירוק, בזיל... נו, מה שבא לכם וטעים לכם. הכל הולך.
  • שמנת מתוקה.
  • 3 ביצים.
  • כף זמן זית.
מערבבים את כל הרכיבים, יוצקים על הקלתית (שקודם לכן דאגנו לשטח אותה על תבנית 26 משומנת). מכניסים לתנור ל 30 – 40 דקות בחום בינוני (המכונה 180 מעלות, אבל כזכור, זה ממש תלוי בתנור שלכם שאני מקווה שכבר פיתחתם איתו הכרות קרובה וקשרים חמים).
התערובת הנוזלית מתקשה והשכבה העליונה יוצאת חומה משהו.
פורסים ואוכלים. יאמי !

(פורסם בגוש ארבע)


יום ראשון, 7 בנובמבר 2010

צביעותם של ערביי ישראל


אחת הטענות החוזרות ונשנות בפי דוברים של ערביי ישראל (כלומר הערבים בעלי אזרחות ישראלית) עוסקת בהאפליה, הקיפוח, ההדרה. ההשקעה המופחתת בתשתיות, בתעסוקה, בחינוך, הקושי להתקבל לשרות הממשלתי ולעבודה בחברות יהודיות וכדו'. צריכה האמת להיאמר, יש בטיעונים אלו גרעין אמיתי ביותר.
אולם במקביל מקפידים דוברי ההנהגה של הציבור הערבי במדינת ישראל, להדגיש את זהותם הלאומית הפלסטינית ואת תמיכתם הלא מסויגת ב'אחיהם' הגרים ביש"ע וברעיון המדינה הפלסטינית.

יום שני, 25 באוקטובר 2010

קח מקל קח תרמיל

דבר בעיתו. בהיותי אחד מההורים ההיסטריים שמתחילים להתכונן לבר המצווה של בנם מיד עם תום טקס ברית המילה, היה זה רק באיחור קל שהגיע לידי הספר 'התרמיל היהודי' (עליזה לביא, ספרי מגיד, הוצאת קורן, 2010) שכן בעוד פחות משנה וחצי אנחנו אמורים לחגוג בר מצווה לבננו השלישי. מצד אחד, יש לנו כבר ניסיון, מצד שני, תמיד מחפשים משהו חדש לשנות ולגוון. האוסף האקלקטי של עליזה לביא מספק ללא ספק כר נרחב לרעיונות שכאלו.

בן דודי (שישי בשישי) א', ציוני דתי בורגני מצוי, תפס אותי מעיין בספר וביקש לשאול אותו

יום ראשון, 24 באוקטובר 2010

הלעיטני נא מן הצהוב הצהוב הזה


א' ישב על מדרגות הבית, מקלף תפוח לבתו הקטנטנה (או אולי לעצמו). כשראה אותי יורד במורד הרחוב נפנף לי לשלום (גילוי נאות: אנחנו קרובי משפחה), ברך אותי על מרק הסימנים אבל תהה מתי אתחיל לפרסם מתכונים ל'אוכל של ממש'. בירור מהיר העלה שב'אוכל של ממש' הוא התכוון למתכוני בשר. הבהרתי מיד שאין סיכוי שאני אתן מתכון להכנת גופות מתות של חיות, בטח לא בעיתון. 'אבל ממרק אי אפשר לשבוע' קבע א' בפסקנות (ובטעות כמובן). 'פשטידות, הולך?' ניסתי למצוא פשרה. א' נתרצה 'הולך'.
המילה פשטידה לא ממש נשמעת מילה עברית, אולם מי שינסה למצוא את השפה שממנה נלקחה המילה - יכשל, אלא אם כן הוא שייך לסוגת תלמידי החכמים שהם רוב מכריע של תושבי אזור התפוצה של עיתון זה...
זוהי מילה בצרפתית עתיקה המופיעה ברש"י בפסחים עד: "טפליה – עיסה שקוראים פשטיד"א' (בעקבותיו המונח מופיע בעוד ראשונים ואחרונים). במרוצת הדורות התקבע המונח לטובת מאפה ובו מילוי של בשר או אחרים.
הפשטידה שלנו נועדה לעצלנים והיא כמובן חלבית למהדרין.
הקלתית של הפשטידה (כלומר התחתית הבצקית שלה) היא בצק עלים (קנוי, אלא מה ? שתכינו בבית ? זה אפשרי ומומלץ, אבל לא לעצלנים או למי שזמנו מוקצב בצמצום).
מטגנים בלצים קצוצים בחמאה (כמה ? תלוי בגודל התבנית... לתבנית אפיה שלמה של תנור שעליה שוטחים ק"ג של בצק עלים – צריך 6 עד 7 בצלים גדולים). אבל רק עד להזהבה, לא צריך ולא רצוי לטגן אותם עד כדי השחרה.
מערבבים בקערה את הבצל המטוגן עם 4 ביצים, 4 כפות קמח + חצי שקית אבקת אפיה ו 100 גרם גבינה צהובה מגוררת (איזו גבינה ? 'גלבוע' הכי זולה, 'אחוזה' זה אותו דבר רק עם כשרות מהדרין. אפשר כמובן גם 'עמק' או 'ירושלים' או 'כתר' [כולן 28%]. מי שינסה עם קשקבל, שיספר לי איך זה יוצא...). מתבלנים לפי הטעם (במתכון שקבלתי מחמותי כתוב 'מלח, פלפל לבן, אגוז מוסקט' אבל אני לא מבטיח שאני שם דווקא אותם ושאחרים בודאי יהרסו את הפשטידה, זה באמת עניין של טעם אישי).
אופים בחום של 180 מעלות לכשלשת רבעי השעה.
מצוין לאכול טרי, מעולה להקפאה בחתיכות אישיות מוכנות מראש באופן המאפשר לאדם רעב החוזר לביתו מאוחר להכין לעצמו במהירות מנה משביעה וטעימה בטוסטר/ מיקרו.
(פורסם בגוש ארבע)

סרטים שכתבתי עליהם המלצה ופורסמו במדור הסרטים של כיפה

יום שני, 6 בספטמבר 2010

במקום לפשוט יד

מספר הקדמות לפני שנתחיל.
  • לשלוח ילד לחינוך החרדי זה מסוג הבחירות שאינן באות בחשבון, בדיוק כמו שלא שולחים ילד לחינוך הממלכתי הלא דתי. אין זה מקום להיכנס לדיון בבעיות היסודיות של ההשקפה החרדית וזה שהילד לא יגיע לסיירת היא הקלה שבהן. מוטב לא להשתעשע ברעיון זה.
  • השמות 'בית ספר' או 'תלמוד תורה' הם שמות נרדפים שהשוני שנוצק בהם נועד ליצור איזו אבחנה לא הוגנת ולא נכונה. בכל מקרה, לא הקנקן עיקר – אלא מה שיש בו. אותו הדבר עם המושגים 'דתי' ו'תורני'. הכל מכבסה של מילים.
  • הדרישה לתשלום הוא סוג של סלקציה מעודנת. המטרה היא לסנן את אלו שיש להם עניין בסיסי בחינוך דתי אבל לא מוכנים לשלם הרבה עבור זה. מדהים איך אלו שרוממות 'אף שעל' בארץ ישראל בגרונם, פועלים בשביל לוותר על שעלים רבים בעם ישראל.
לאן הולך הכסף שמשלמים הורים ? מדוע יש פערים כה גדולים במחיר שנדרשים לשלם הורים בעבור חינוך ילדיהם? אינני מתכוון לחוגי העשרה שאליהם נשלחים חלק מהילדים, אני מתכוון לשעות שהילדים נמצאים בבית הספר. הכסף שנגבה מההורים מיועד למספר מטרות (אני מתעלם ממי שרוצה להקים בית ספר שלא עומד בקריטריונים המינימאליים של משרד החינוך מבחינת בטיחות או תוכנית הלימודים):
  1. תוספת שעות לימוד. הורים רוצים שילדיהם ילמדו עוד שעות בבית הספר (ומבחינה כלכלית - אחת היא אם הכוונה לתגבור לימודי קודש או שפות, דווקא המקצועות ההומניסטיים הללו זולים יותר משעות מדעיות או שעות אומנות הדורשות לעיתים ציוד יקר).
  2. חלוקה לקבוצות קטנות (מתחת לתקן של משרד החינוך), זה יכול להיות למען הקטנת כיתות אם, הפרדה מגדרית, יצירת הקבצות או לימוד של תחום דעת לקבוצה מצומצמת של תלמידים.
  3. פרויקטים בית ספריים הדורשים הסעות או ציוד יקר ומיוחד, טיולים, השאלת ספרים ועוד (בתיכון נפגוש את הפנימייה – מוסד אנאכרוניסטי שהיה צריך לעבור מן העולם כבר מזמן).
  4. מימון תקורה של בית ספר קטן. כל בית ספר צריך מנהל, מזכירות, תחזוקה וכדו', ככל שבית הספר קטן יותר, המימון של משה"ח קטן יותר, אבל ההוצאה – בעינה עומדת.
הבה נבחן את הסעיפים לפי הסדר. אם אנחנו מצדיקים דרישה של ההורים לתוספת שעות לימוד או הקטנת כיתות – מדוע זה צריך להיות רק למקצועות קודש ? או רק בבתי ספר פרטיים למחצה ? הבעיה היא שתקציב המדינה מוגבל ואי אפשר לתת לכולם את מלוא תאוותם. הגענו אפוא למחוזות החינוך האפור והשחור. בלי להיכנס לסוגיה המוסרית, ברור שחינוך כזה ינתן רק לבעלי אמצעים ובנדיבותם אולי גם למספר (מוגבל) של חסרי אמצעים.
אפשר לדרוש שהמימון יהיה סקטוריאלי (ע"ע חרדים) אולם לשם כך דרוש לציונות הדתית כוח פוליטי שיהיה מוכן לעסוק גם בצדדים אלו. במציאות הקיימת יש אולי בכנסת נציגים רבים לסקטור הציוני הדתי (רק בליכוד יש חמישה !), אולם בפועל דווקא המפלגה המיניאטורית (3 ח"כים) המייצגת את האידיאולוגיה של הציונות הדתית, היא הנדרשת לרדת מאולימפוס האידיאה אל מדמנת הסקטור כשבסופו של דבר היא זו שתכונה בכינוי הגנאי 'מפלגה סקטוריאלית' בידי אלו שנעזרו בה אך מצביעים למפלגות אחרות שבהם הם באמת סקטור, אך סקטור זניח ושכוח.
גם אם הבית היהודי יגדל לתריסר מנדטים צריך לדעת שיש מחיר לתביעה סקטוריאלית ייחודית כזו (שוב, בהתעלם מהשיקול המוסרי ומהתפיסה הכלל-ישראלית של האידיאה הציונית-דתית) והוא הצורך לוותר במקום אחר. רוצה כסף למוסדות החינוך שלך ? תן גיבוי למהלכים מדיניים של ראש הממשלה. איך זה עובד ? תשאלו את גדולי התורה של 'יהדות התורה'....
את ריבוי הפרויקטים הבית ספריים צריך פשוט לעצור. עם כל הכבוד לחינוך באמצעות החושים, צוות בית הספר צריך להיות יצירתי דיו בשביל למצוא מקומות בסביבה הקרובה לבית הספר או לעשות שימוש בציוד פחות יקר. כשהפנקס (ההמחאות של ההורים) פתוח, היד (של ההנהלה) על ידית ההוצאות קלה יותר. את רוב הפנימיות יש פשוט לבטל.
אולם הרעה החולה והייחודית של החינוך הדתי היא אינפלציית המוסדות. מבתי ספר יסודיים ועוד יותר בחינוך התיכוני, ואפילו בזה העל תיכוני, רבים המתפרצים ומקימים לעצמם מוסד 'שונה', מוסד 'ייחודי', מוסד 'קטן ואינטימי' עם 'יחס אישי לכל תלמיד/ה' ועם תקוה שמישהו צריך לממן. בהקשר זה צריך לפנות לקברניטי הציבור שציוני דתי ולבקש מהם לעשות סדר בבלגן ! תחרות זה מצוין, אבל לא על חשבון ההורים.
מה לעשות ? לחזור לממ"ד. לדרוש מההנהגה של הציונות הדתית להעלות את הרמה של הממ"דים. לדאוג למורים יר"ש, לתוכנית לימודים עשירה (בהתאם לתקציב משה"ח), למזער את תשלומי ההורים. לדרוש מההורים לא כסף אלא התאמה חינוכית עם בית הספר. רוצים חינוך דתי לילד ? בבקשה, חינוך מתחיל בבית וזה צריך להיות תואם לבית הספר (שמנהל החמ"ד יוציא הוראות ברורות בעניין שלא נגיע חלילה למצב של 'מגמה חסידית'). יותר הגיוני לבקש מההורים להגיע ללימוד של פעם בחודש עם הילד בבית הספר מאשר לשלם עוד אלפי שקלים (ואם ההורים מעדיפים לראות 'כוכב נולד' או ללכת לשיעור הקבוע של הרב פלוני או לנקות פאנלים באותו זמן – שיחפשו בי"ס אחר).
לחזור לממ"ד, גם הילדים, גם ההורים, גם המורים, גם המנהיגים.

(תגובה למאמר ב'עולם קטן' - לא פורסם)

יום ראשון, 5 בספטמבר 2010

מרק סימנים בריא


ראש השנה בפתח ועם כל הכבוד לתפילות, הרי שאי אפשר להתעלם מההיבט הקולינרי של החג. נהגו בני ישראל להשקיע בסעודות החג כדי שהשפע והטעם יימשכו על פני כל השנה, אמן כן יהיה רצון !
אחד מסימני החג – הם הסימנים שנהגו קהילות ישראל לעשות ממאכלים שונים (ובעיקר משונים) תוך אמירת 'יהי רצוןים' תואמים וכל המרבה במשחקי מילים – הרי זה משובח.
אולם אנו הנהגנו במקום שפע מאכלים, לרכז את כל המאמץ (טוב, את רובו..) בתוך מרק יקרות אחד גדול – מרק סימנים !
הנה המתכון המוצע, עם היהי רצון'ים שמשויכים לכל רכיב ורכיב.
בסיר גדול (בהתאם לגודל המשפחה, לא לשכוח שיש גם את ליל שבת השנה ועם ערוב תבשילים, אשר לחמם את המרק גם לשבת, במתכון זה בכלל לא נותנים כמויות כי זה תלוי במה שאתם אוהבים ובמה שיש בבית שלכם..) מחממים קצת שמן.
מכניסים בצל (שנזכה לשבת בצל השכינה) קצוץ, עגבניה (בואו לא נמציא סימן לירק זה..) חתוכה דק וגם גבעולי סלרי (דוברי האנגלית טוענים שיש בירק זה משום סגולה לשיפור בשכר), אף קצוץ דק. מטגנים עד שהם רכים (לא לטגן !!).
מוספים מים לגובה חצי סיר.
מוסיפים את הירקות הבאים לסיר כשהם חתוכים בקטן (לא דק ולא עבה), ברגע זה ה'יהי רצון' היחיד שאומרים הוא 'יהי רצן ויצליח מרק זה וישביע את רצון אורחינו ואת רעבונם'..
  • גזר (שיגזרו עלינו גזרות טובות).
  • תפוח אדמה מתוק (שתהיה לכם שנה מתוקה ! השם המוכר 'בטטה' לא מתאים לברכה, אתם רוצים לשבת כל השנה כמו בטטות מול הטלוויזיה ?)
  • קרא. אצלנו הכוונה לדלעת או לקישוא כלומר שמים את שניהם בסיר ! שמעתי שיש מי שמעדיף דלורית – גם טוב). לצורך העניין נקרא לה 'קרע' ונכוון ש'קרע רוע גזר דיננו' המחמירים שמים באותה כף דלעת, קישוא וגזר, לצאת ידי דעת כולם....
  • קולרבי – שנזכה לשמוע בקול רבותינו. על ימין שהוא ימין או שהוא שמאל – כל אחד ורבותיו הוא.
  • לפת (דומני שהשנה זה מוקדם מדי ועדין אין לפת בשוק).
  • כרובית (בלי תולעים בבקשה, אני לא מכיר 'סימן' טוב בתולעים). כאן יש בעיה כי לא כולם מוכנים לומר יהי רצון על המלאכים (כרובים). על סעיף זה אפשר (ורצוי) להכניס למרק גם ברוקולי (שהוא בעצם כרובית ירוקה).
  • שעורה בצורה של גריסי פנינה. אני מניח שלפחות הנשים בקהל יודעות בדיוק איזה 'יהי רצון' צריך לומר כאן....)
  • ראש סלרי מגורר - שנהיה לראש ולא לזנב (טוב מאד למי שלא רוצה ראש של דג או כבש על שלחן החג..). 
  • שורש פטרוזיליה מגורר - שנזכה לחזור לשורשים היהודיים שלנו. 
  • עדשים – אדומות, צהובות, ירוקות, חומות (שחורות לא מתאים, לא בראש השנה ולא בכלל).  אין לי 'יהיה רצון' מתאים, אבל זה מאד מאד בריא וגם בריאות זו ברכה טובה לשנה הבאה ובכלל ! בסעיף זה אפשר להכניס עוד קטניות – אפונה (ירוקה וצהובה) וחימצה ('חומוס' בלעז) בתנאי שהשרתם אותם מראש במים ל24 שעות.
ולא ! אני לא שם מלח (ממילא האוכלים ישימו עוד, למה לפגוע בלחץ הדם שלהם !). גם לא פלפל או פפריקה. זה מרק ירקות נטו ! אפשר להוסיף פטרוזליה אם אתם נורא רוצים (רק נראה אתכם מוצאים לה 'יהי רצון' מתאים....)
מרתיחים את המרק, מקטינים את האש, מבשלים בערך שעה וחצי (אש קטנה, סיר מכוסה).
בתאבון !
שתהיה לכם שנה טובה, בריאה ומלאה בסימנים טובים !
(פורסם בגושארבע)

יום שישי, 13 באוגוסט 2010

החופשה הגדולה – גדולה מדי ?



שנת הלימודים בישראל מתחילה ב- 1 בספט' ומסתיימת ב 30 ביוני (בבתי ספר תיכוניים הלימודים מסתיימים קודם, אולם לאורך מאמר זה נתייחס לשנת הלימודים של בתי הספר היסודיים על מנת למנוע סרבול מהקוראים).
באמצע השנה ישנן שלש חופשות ארוכות יחסית – שבוע בסוכות, שבוע בחנוכה ושבועיים בפסח. סה"כ לומדים במדינת ישראל במשך 220 יום או כ 37 שבועות של לימודים. נשמע מעט ? ברוב מדינות העולם זה עוד פחות... (ראו נספח). יש לזכור שברוב העולם נהוג שבוע לימודים של חמישה ימים, כך שבמספר שבועות הלימוד אנחנו באמת במצב טוב באמצע.
מבנה זה הוא היסטורי, אבל אין מדובר במבנה שיש לו הסכמה ברחבי העולם. מתברר שכמעט אין שתי מדינות עם מבנה זהה של שנת הלימודים ! מבנה שנת הלימודים בישראל שונה גם מהמסורת היהודית של לימודים בישיבות. עיון במבנה שנת הלימודים במדינות העולם מגלה שמזג האוויר הוא הקריטריון העיקרי בקביעת החופשות. כשחם מדי או קר מדי – אין לימודים. אין ספק שבעידן הטרום-מזגני, הייתה תקופת הקיץ החמה בישראל - קשה ללימודים פרונטאליים סדירים, יחד עם הצורך לתת לתלמידים זמן של רענון, הוחלט לקיים את החופשה בקיץ – בשיא החום הארץ-ישראלי.

מלחמת התאריכים


היה זה בתחילת שנת תרע"ד. חברת 'עזרה' היהודית-גרמנית, שהקימה מוסדות חינוך רבים בארץ התעתדה לפתוח בחיפה מוסד על תיכוני טכני ולידו בית ספר תיכוני עם מגמה טכנית. הנהלת החברה החליטה שלא לקבוע שפת הוראה מחייבת. החלטה שמשמעותה היתה ששפת ההוראה תהיה גרמנית. השיקולים היו ברורים – העברית שאך עתה החלה להתחדש לא נתפסה כשפה שאפשר ללמד בה מקצועות מדעיים, בנוסף היה קושי לאתר סגל הוראה דובר עברית.
ההחלטה זעזעה את הישוב העברי הצעיר והחל מאבק מאורגן נגד ההחלטה, מאבק שנודע בשם 'מלחמת השפות'. במסגרתו הושבתו בתי הספר של עזרה, התפטרו חברי הנהלה של 'עזרה' בארץ ועוד. לאחר מספר חודשים נכנעה הנהלת 'עזרה' ושפת הלימוד בטכניקום (שהפך לטכניון) היתה על טהרת העברית.

יום שישי, 6 באוגוסט 2010

"אז יבקע כשחר אורך"


(לכבוד שמחת הברית של אחייני - שחר בן אריאל הכהן ונגה קאהן)
משחר קיומו של המין האנושי, הפעים השחר המפציע את בני האדם. זריחת השמש החוזרת ונשנית מזכירה את טיבו המעגלי של היקום וטיבם המעגלי של חיינו שתחילתם בלידה ואחריתם בלידה לעולם שכולו טוב.
היהודי, איש ההלכה, כשהוא בא להתבונן בשחר המפציע רואה מעבר למראה האסתטי גם את העומק ההלכתי שלו:
איש ההלכה כשהוא ניגש אל המציאות , הרי הוא בא ותורתו , שניתנה לו מסיני , בידו... אין לך תופעה.. שאין ההלכה האפריורית ניגשת אליהם באמת מידתה האידיאלית... כשאיש ההלכה נושא את עיניו אל האופק... ורואה ... זהרורי שמש בזריחתה, הרי הוא יודע כי זריחה .. זו מחדשת בעדו דינים, חובות ומצוות (הגרי"ד סולוביצ'יק, 'איש ההלכה' עמ' 28 – 29)
אולם גם בהלכה יש לשחר משמעות רוחנית. זהו הזמן המובחר להתחיל בו את תפילת העמידה (תפילה כותיקין) על פי הפסוק בתהילים (ע"ב ה) "ייראוך עם שמש". תחילתו של יום חדש מעניקה תנופה לתפילתו של היהודי העומד בפתח בית המקדש, גבו אל השמש הזורחת ופניו אל ההיכל.
בחיי האומה יש לשחר משמעות חשובה של גאולה כפי שמתאר המדרש המפורסם בירושלמי (יומא מ ע"ב):
רבי חייא רובא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה ראו אילת השחר שבקע אורה אמר רבי חיא רובה לרבי שמעון בן חלפתא... כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימעא קימעא כל שהיא הולכת היא הולכת ומאיר ...
כשם שהשר מתגלה לאיטו ולא בבת אחת, כך גאולת עם ישראל לא תקרה בבת אחת אלא לאיטה. אנו חיים בעידן של שחר, עידן של תחילת הגאולה. אנו מקווים ומתפללים שנזכה לראות בעלית השחר המלאה ובגאולה השלמה במהרה בימינו.

פרשת ראה - לא תקינה פוליטית


בעולמנו הפוסט מודרני אין זה מקובל לתת 'ציונים' להתנהלות רוחנית. אפילו בתוך המחנה הדתי אפשר לשמוע פה ושם, אם כתוצאה מהשלמה מאולצת ואם כתפיסת עולם מבוססת אמירות כגון 'אם זה טוב לו, אז שיחיה איך שהוא רוצה', כאשר ה'טוב' הזה מתיחס לחיים שלא על פי התורה. הדובר בהחלט יכול להוסיף 'אני כמובן מקפיד על קיום מצוות ולי זה מתאים מאד'. להערה שמדובר במעשה רע, אנחנו עשוים לקבל תשובה של 'לך זה רע ולו זה טוב' וכדו'.
לאור זאת הפרשה שלנו היא מאד לא תקינה פוליטית ( Politically correct) כשהיא כותבת (י"א כו-כח):
רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה'  -ֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' -ֱלֹקֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם:
הפרשה מציגה שתי דרכים וגם נותנת להן ציונים:
לשמוע בקול ה' = ברכה, לא לשמוע בקול ה' = קללה.
אולם תביעת התורה איננה רק בגדר של 'עשה טוב' וקריאה לאדם מישראל ללכת בדרך שהיתווה ה', אלא שיש גם 'סור מרע' כשבהמשך הפרשה תובעת התורה מעם ישראל להלחם מלחמת חורמה באלילות ומקומות פולחנה (י"ב ב-ג):
אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא:
יש מי שיעקמו את האף על צו זה, שהרי הוא פוגע ב'חופש הפולחן' ובהתנהלות המודרנית של סובלנות דתית. כאשר שלטון הטליבן הרס שני פסלי ענק של בודהא, הזדעק העולם החופשי ונקל לתאר מה יקרה אם אנחנו ננסה להרוס בתי תפלה של ע"ז בארצנו. אכן נראה כי הנימוק להתעלם מצו התורה אינו מפני שצו זה אינו בתוקף עוד אל מול הערכים המודרניים, אלא מחמת נימוקים אחרים לגמרי ובהם בין השאר החשש 'מה יאמרו'.
כי על כן יש להודות שהמונותיאיזם הוא באמת לא סובלני. התורה מתעבת את עבודת האלילים ורודפת אותם עד חורמה. מאד מאד לא תקין פוליטית.
במציאות של ימינו אין לנו יכולת להוכיח, שלא לדבר על הענשת, עוברי עבירה. אך עלינו להיזהר לפחות שלא לתת לגיטימציה, במישרין או בעקיפין, לחיים של עבירה ולא להיגרר לתפיסות פוסט-מודרניסטיות של 'אמת יחסית'.

יום שלישי, 20 ביולי 2010

האבכה בחמישי ?

מדי פעם עולה לדיון השאלה האם תקומת מדינת ישראל איננה מחייבת אותנו לחשבון נפש דתי. הצומות על החורבן הם רק אחד מאותן נקודות המועלות לשולחן הדיונים.
ובאמת, כל מי שעיניו בראשו רואה איך מול עיננו מתגשמים דברי הנביאים:
"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה: וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם:" (עמוס ט' יג-יד)
 או
"כֹּה אָמַר ה' צְבָ-וֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים: וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ:" (זכריה ח' ד-ה)

וכל בר דעת מבין שסוף סוף נמצא עם ישראל במגמה של שיפור במצבו הלאומי (לא נכנס כאן להגדרות של 'אתחלתא דגאולה'). ומדוע לא נבצע שינוי ברוח דברי הגמרא:

"אמר רב פפא: הכי קאמר: בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, יש שמד - צום, אין שמד ואין שלום, רצו - מתענין, רצו - אין מתענין." (ר"ה יח:)

[למרות שהגמרא שם מחריגה את תשעה באב בפירוש וע"ש].
אלא שאדרבא ! דוקא מצבנו הלאומי המשתפר והולך (עם עליות ומורדות כמובן), דווקא הריבונות שלנו בא"י בכלל ובירושלים בפרט, דווקא הם הם המדגישים את העיקר החסר מן הספר ! 
לא זו בלבד שטרם זכינו לבנין בית מקדשנו (והלא נאמר שכל דור שאין בית המקדש נבנה בו - כאילו חרב בו), אלא שאפילו לעלות ולקונן על רחבת הבית אין ניתן לנו. הר הבית שמם - ישמעלים מהלכים בו !
הלא על זאת מחה חגי הנביא באומרו:
"הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב:" (חגי א' ד)
 אם כך, וכמובן יש להיות מודעים לכל העכבות המונעות מאיתנו את בנין הבית לעת כזו, אין מקום בכלל לשאלה שהעלנו ! 
ניטל עלינו להמשיך ולקונן על מצבנו המדיני והלאומי שאינו מאפשר לנו להשלים את התהליך שבו הוחל לפני דור או שנים בתקווה שיזכנו ה' ויבנה בית מקדשנו במהרה בימינו.

יום שישי, 2 ביולי 2010

גרנולה

זה היה לפני יותר מ 30 שנה. בחו"ל זללו כבר מיזלי וגרנולה, אבל בארץ זה היה די חדש. היה אז מפעל אחד שייצר גרנולה. אבי שליט"א היה קונה את הגרנולה והוא לימד אותי לערבב אותה ביוגורט (אז זה לא היה מסובך כמו היום – היה יוגורט מסוג אחד, חמצמץ כדבעי ובלי טעמים). ה'קונץ' היה לשים ף או שתים גרנולה על היוגורט ולערבב אותה פנימה מבלי שהשולחן יוכתם לא בטיפות יוגורט ולא בפירורי גרנולה. במלוא הצניעות – הייתי שיאן הבית.
ואז קרה הארוע ששינה את חי לעד (בהיבט הגרנולאי של החיים). בארוע משפחתי נוצץ, הניחו בין השאר על השולחן ערמת גרנולה וגם יוגורט. לקחתי מנה אחת אפיים. היה מי ששם לב לחיבתי לתערובת. אבי הציג אותי בפני בעלי מפעל הגרנולה (היחיד) שנכחו אף הם בארוע.
בעלת המפעל היתה חביבה דיה בשביל להסגיר בידי את המתכון לעשית גרנולה.
מאז נמכר המפעל מספר פעמים ומאידך, המתכון המקורי שונה לבלי שוב (או במילים אחרות – הוצאנו את השמן...).
בגילוי נאות נאמר שיש בישוב מי שעושה גרנולה טוב ממני, אבל חזקה עלי מצוות העורך והנה המתכון שלי, אני מזהיר מראש שמי שאוהב 'מתכונים של בית מרקחת' (כלומר עם כמויות מדויקות) שידלג לכתבה הבאה.
• חופן שומשום (מלא כמובן !)
• חופן זרעוני פשתן (גרוסים).
• חופן נבט חיטה (שימו לב שמוצר זה צריך לשמור בקירור).
• חופן גדוש של שקדים, אגוזים (כל הסוגים), בוטנים (לא קלויים), פיסטוקים (בלי הקליפה ...)גרעינים (חמניה, דלעת וכדו' – גם אלו בלי הקליפה כמובן) – לטחון יחד, לא לאבקה אבל לגרגרים קטנים.
• שלש-ארבע כוסות קוואקר דק.
• יש מי שאוהב להכניס לתערובת גם פירות יבשים שונים – אני לא ! גם את הקוקוס (הלא מי יודע מה בריא) – ניפיתי מההרכב הפותח יחד עם השמן המשמין שנותר מיותם בצד (כן, כן, שמן זית זה מה זה בריא, אבל אני לא יודע מה אתכם, ניחוח זיתים בגרנולה לא עושה לי את זה).
לערבב את הכול בקערה.
לשים בכוס תערובת של דבש, סילאן (אבל אמיתי, לא זה עם הסוכר שהוא בעצם רק ריבת תמרים ולא סילאן) וסוכר חום (זה עם המולאסה). לא ניסיתי לשים גם סירופ מייפל, מענין אם זה תורם. על התערובת יש לשפוך מים רותחים שימסו את הכל.
שופכים את הנוזלים על התערבות ומערבבים היטב. יש להשמר שלא יווצרו גושים. שימו לב ! התערובת צריכה להיות לחה ודביקה, אבל לא מוצקה – פירורים קטנים.
משטחים את התערובת על נייר אפיה על תבנית. מכניסים לתנור לכ25 דקות בחום גבוה (נגיד 190 מעלות) וכל 5 – 7 דקות הופכים כדי למנוע היווצרות גושי גרנולה (מי שרוצה עוגיות גרנולה שיחפש מתכון אחר בבקשה) ובכדי שהתוצאה תהיה שחומה באופן אחיד (אל תתנו לה להישרף, משחת אלוורה לא תציל את הגרנולה...).
התוצאה צריכה להיות יבשה אבל לא כמו קרש, קצת לחלוחית תמיד מועילה.
סיימתם ?
לכו למקרר, הוציאו יוגורט (לבן כמובן), הסירו את המכסה, העמיסו על היוגורט שתים שלש כפות מהגרנולה שהכנתם, ערבבו היטב (זוכרים ? בלי שהיוגורט יטפטף החוצה ובלי שפרורי גרנולה יכסו את השולחן), לכו לשאול את הרב מה מברכים על התערובת (גרנולה לבד זה מזונות) ו... תיהנו ממזון בריאות משמין (ואם עשיתם לבד – משמין גם מנחת).

(פורסם ב'גוש ארבע'

יום שישי, 25 ביוני 2010

" מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב" – על ברכות בלעם

(לע"נ הנער אמיתי בן אלכסנדר)


שלש פעמים מנסה בלק מלך מואב להביא את בלעם לכדי קללה על עם ישראל. לא נדון כאן בשאלה מה היתה יכולה קללה כזו להועיל, נסתפק בעובדה שמלך מואב האמין שיש בכוחה של הקללה להזיק לעם ישראל. אין להתפלא כלל על כעסו בעקבות כל פעם שבלעם מברך במקום לקלל.
בעיון זה נבחן בקצרה את שלשת מחזורי הקללות שהפכו לברכות. בהתחלה נעין במבנה ובסוף עניר גם על התוכן.
קל לראות שכל מחזור מחולק לשלaה חלקים (נתעלם כרגע מהתוספת שיוזם בלעם לאחר שהוא 'מפוטר' על ידי בלק):
א.    הקדמה – המניע לברכה.
ב.     הערה נבואית – אמירה הבאה להדגיש את היותו של בלעם נביא הכפוף לה'.
ג.       הברכה המופנית לישראל

מחזור
ראשון
שני
שלישי
הקדמה
מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל:
קוּם בָּלָק וּשֲׁמָע הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר:

נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן:
נבואה
מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה -ֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה':
לֹא אִישׁ -ֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה:
הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה:
נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי -ֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם:
ברכה
כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב:
מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ:
לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' -לקיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ: -ֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ:
כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה   פָּעַל -ֵל:
הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה:
מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל: כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם:
יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ:
-ֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ:
כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר:

מה ההבדל בין המחזורים ?
במחזור הראשון מודה בלעם שהיוזם הוא בלק ("ינחני בלק"), הוא הכח המניע של התהליך. אולם בלעם מיידע את בלק שהוא אינו יכול לפעול נגד הבורא ("מה אקב לא קבה –ל") והתוצאה – ברכה.
במחזור השני, היוזם הוא בלעם, אולם בלק הוא עדין המאזין האולטימטיבי ("קום בלק ושמע"). בלעם מנסה להסביר לו שאין לו שום יכולת לרמות את הבורא או להתעלם ממנו, יתרה מזו, גם את דעת הבורא – אין להשיב ("ההוא אמר ולא יעשה"?) ושוב בתוצאה היא ברכה.
במחזור השלישי, בלק נעלם. דומה שקריאתו של בלעם הופכת אוניבסלית, אבל עדין מקורה של הנבואה – בה' ("שמע אמרי –ל") וכמותה – הברכה.
גם בברכות ישנה התפתחות. אם בהתחלה עם ישראל מוזכר כמי שנמצא מחוץ לחשבונות אומות העולם ("ובגוים לא יתחשב"), הרי שבברכה השניה הוא כבר מתעורר לפעולה (מדינית ?) – "הן עם כלביא יקום". בברכה השלישית ואחרונה אנחנו מוצאים את עם ישראל כמנהיג מנצח שכבר נח על זרי הדפנה ("כרע שכב כארי").
במצב זה מבין בלק שכל ניסיון נוסף רק ישדרג את הברכות שמקבל עם ישראל עוד יותר והוא מפסיק את מה שמבחינתו הוא פארסה, שכן כשם שהוא מאמין שקללתו של בלעם יכולה להזיק, הרי גם ברכתו יכולה להתקיים וברור לו לבלק מי הם צריו של עם ישראל ועצמות מי יגרמו על ידו.
אולם גם מי שמסופק ביכולת של קללות או ברכות של אדם לשנות את דעת הבורא, יכול לקוות ולהתפלל שמעשינו יזכו אותנו במימוש הברכה שברך ה' את אברהם אבינו (בראשית י"ב ג): "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר" אשר השתקפה גם בדבריו של בלעם.

========
מאמר מענין על פרשת בלק כאן.




יום חמישי, 17 ביוני 2010

כלוב קיץ

[מאמר זה פורסם בזמנו ב'הצופה', אך הוא אקטואלי כתמיד, אני מפרסמו כחלק מפינת הנוסטלגיה של הבלוג]

עלי להודות שאינני יורד לסוף דעתם של המתנגדים לשעון הקיץ מסיבות דתיות, האומנם הקשיים של משכימי הקום בקיץ גדולים ממצוקת מתפללי לפני הנץ בחורף?
מאידך, אינני מבין את צהלתם של תומכי שעון הקיץ כשמתפרסם החיסכון של המגזר התעשייתי, בשעה שברור שהמגזר הפרטי שילם את ההפרש. עוד יותר יש לתמוה על החיסכון העלוב שאפשר להשיגו בקלות על ידי ביטול חצי מתפקידי השרים (וי"א שהרווח לא יהיה כלכלי בלבד וד"ל).
אשר על כן, דומה שבבסיסו של דבר עומדים רק נימוקים בלתי רציונאליים, רגשיים או אישיים, אשר אי אפשר להצדיקם בהוכחה או נימוק אבסולוטי. מניפולציות על מהן שעות הצום קשות (תחילה או סוף) או על שעת ההשכמה הדרושה למטייל בחג הסוכות, או למתפלל בזמן הסליחות, כל אלו משקפים מאווים אישיים ולאו דווקא לאומיים.

יום שלישי, 15 ביוני 2010

"ויאמר אליו אדום לא תעבר בי"

בפרשתנו מגיעים בני ישראל אל סיפה של ארץ כנען. הם מגיעים מן המדבר וחפצים לחצות את הירדן אל נחלתם. דא עקא ובדרכם ניצבות (מדרום לצפון) ממלכות אדום, מואב וממלכת סיחון האמורי. במזרח נמצאת ממלכת בני עמון.
דרך המלך העולה מן המדבר צפונה עוברת דרך ממלכות אלו והראשונה שבהן היא כאמור – אדום.
משה פונה אל אדום בבקשה לעבור דרך ארצם בדרך המלך, תוך הבטחה מפורשת לא לפגוע ברכוש:
"נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבוּלֶךָ:"
הרש"ר הירש מסביר שהביטוי 'לא נשתה מי באר' דומה לענין ה'לא נעבור בשדה ובכרם' ומשמעו אי פגיעה ברכוש הפרטי (שכן אין באר טבעית – כל באר היא מעשה ידי בני האדם שחפרו אל מעבה האדמה עד שהגיעו אל שכבת מי התהום ויצרו מעין מלאכותי).
האדומים מסרבים לבקשה זו ומשה מנסה שוב ברור לנו שהצעתו הבאה תהיה הצעת פשרה שיש בה משום הרעת תנאים לבני ישראל:
"בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה"
אכן במקום 'דרך המלך' נמצא את 'המסלה' ובמקום ההבטחה לא לנטות... ישנה הבטחה לקנות מים. כל הפרשנים מסכימים ש'המסלה' היא דרך צדדית נחותה העוברת הרחק ממרכזי האוכלוסייה והרש"ר הירש מסביר שמה שבנ"י מציעים זה שלמרות שליד המסילה המים אינם מי באר אלא מי הפקר – בכ"ז ישלמו תמורתם. גם לכך מסרבים האדומים.
באין ברירה, נוטים בני ישראל הרחק מזרחה ועוקפם את אדום. בדרכם זו הם גם עוקפים את מואב ורק פחדיו של בלק מביאים אותו לבקש לו (בפרשה הבאה) קוסם שיציל אותו מיד בני ישראל (שכאמור, אינם מתכוונים כלל לעבור דרכו). בני ישראל 'משתחלים' ברווח שבין מואב ועמון אל ממלכת סיחון החוצצת בינם ובין מעברי הירדן שמול ערבות מואב (זהו שם היסטורי, באותה תקופה ערבת מואב אינן נמצאות בחזקת ממלכת מואב).
מדוע מסרב אדום לאפשר לבני ישראל לעבור בדרכו ? שאלה זו מתחדדת לאור מה שמספר לנו משה בשירת הים – 'אז נבהלו אלופי אדום'. יתכן ונוכל להבין זאת לאור תיאור הברכה לעם ישראל בעת שעושה רצונו של ה' (ויקרא כ"ו ו) "וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם". מעבר של כח לוחם, אפילו בדרך להלחם בצד ג' – יש בו משום איום ופגיעה בריבונות. על פי חז"ל זו היתה הסיבה שבעטיה ניסה המלך יאשיהו לעצור את פרעה נכו מלעבור בארץ ישראל, מהלך מוטעה שנגמר בנפילת המלך ליד מגידו. סביר שתפיסה זו רווחה בקרב אומות האזור בכללותן ומשום כך לא רצו האדומים שכח לוחם גדול יעבור בשטחם.
ואכן, מדוע לא מפלסים בני ישראל את דרכם דרך אדום בכח החרב ? ענין זה מתברר בפשטות מתוך דברי ה' בדברים ב' ה:
"אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר:"
ובאופן כללי יותר בעמוס ט' ז:
"הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְקֹוָק הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר:"


כלומר – לכל עם ואומה מקצה הקב"ה את מקומה עלי אדמות. האימפריאליזם הוא מגונה בעיני ה' ובמצב אידאלי כל אומה צריכה לדעת את מקומה וגבולותיה. למרבה הצער בא סנחריב ובלבל את האומות ואין אדם בעולם, פרט לעם ישראל, יודע את מקומו הטבעי. כנראה בשל כך לוטשים עמים רבים את עיניהם לארץ ישראל, בימות המשיח שבהם 'לא ישא גוי אל גוי חרב' תתברר גם לאומות העולם זהותן הלאומית וממילא מקומן הטבעי על פני כדור הארץ וממילא ישרור השלום.

יום שני, 10 במאי 2010

העוגה של ע'


היינו חמישה, ע' הנשואה המארחת, ר', ש', ח' ואנכי – קבוצת לימוד במתמטיקה באוניברסיטה, מנסים לצלוח את המכשול המפחיד ביותר של שנה א' - אינפי. ארבע בנות ואנכי, לא ממש צירוף אידאלי, אבל מסיבות שלא כאן המקום לפרטן יצא שאני ידעתי טוב את החומר הזה והייתי צריך את הסיכומים שלהן במקצועות אחרים.
אחרי פתרון של אינספור תרגילים תוך שימוש בכלל לופיטל, משפטי קושי ולגרנז' 0שעתה אין לי שמץ של מושג מה הם בדיוק אומרים) היתה צפויה ומתבקשת עייפות החומר (הכוונה לחומר הספוגי האפור שבתוך קדקודנו).
ע' הצילה את המצב והגישה לשלחן קפה (למי שרצה, אני לא רציתי) ועוגת גבינה. אהה ! מאז ומעולם הייתה לי חולשה לעוגות גבינה. אולם עוגת גבינה כזו טרם טעמתי !
הסתבר שעמיתותי לשולחן חשבו אף הן כך ומיד עלתה הדרישה לקבל את המתכון. למרות הסיטואציה הלכאורה לא רלוונטית הצטרפתי למקהלה, ולתדהמת הקהל ביקשתי ואף קיבלתי את המתכון.
כן, מאז עברו מספר עשורים בחיי ודומני שלא אגזים אם אומר שהכנתי את העוגה של ע' מספר תלת ספרתי של פעמים (כולל פעם אחת בתנורה של מי שלימים תהיה חמותי, אולי בשל כך נאותה לתת לי את ידה של בתה...). מאז התעשר פנקס מתכוני עוגות הגבינה שלי במתכונים טובים מאד (יש לי עדים...) אולם לעוגת הגבינה של ע' שמור מקום של כבוד בפנקס.
אינני יודע היכן נמצאות כיום ע', ר', ש' וח'. אין לי מושג אם הן עדין עושות את העוגה ואם העוגה עזרה להן בחיים. אבל אולי לכם היא תעזור ורק נותר לי לקוות שע' לא תכעס שאני מעביר את המתכון הלאה.
שלב א' – קלתית
כוס קמח + כוס קמח תופח (או שתי כוסות קמח + שקית אבקת אפיה)
חצי כוס סוכר (פלוס מינוס)
חלמון (תשמרו את החלבון נקי להמשך)
100 גר' חמאה.
סוכר וניל
חופן אגוזים טחונים (לא חובה)
מערבבים את כל החומרים לבצק. שוטחים על תבנית 28 (תחתית ודפנות) ואופים 20 דק' ב 180 מעלות.
שלב ב' – מילוי
750 גר' גבינה (את האחוז תבחרו לבד...).
מיכל שמנת חמוצה.
ארבעה חלמונים (את החלבונים תוסיפו לקערה שיש בה את החלבון מהשלב הקודם).
חצי כוס סוכר (שוב – פלוס מינוס).
כף תמצית וניל.
(במקור כתוב להוסיף קצת מיץ לימון, אני אישית לא סובל טעם לימוני בעוגת גבינה אז מעולם לא שמתי).
מערבבים היטב ושמים על הקלתית האפויה למחצה ואופים לשעה ב180 מעלות (ויש אומרים שעדיף לאפות 10 דקות ב 210 מעלות ועוד שעה וחצי ב 120).
שלב ג' – ציפוי
5 חלבונים (חשבתם ששכחנו אותם ?)
סוכר (כמה ? כמה שטעים לכם)
מקציפים את החלבונים ומוסיפים את הסוכר לייצב את הקצף. שמים על המילוי האפוי ואופים לעוד 10 דקות בערך ב 180 מעלות.


(פורסם בגוש ארבע)



יום ראשון, 9 במאי 2010

דתי ציוני בגוש עציון, אז והיום

מי שקורא את תולדות ההתישבות החדשה בגש עציון (חדשה, קרי במאה השנים האחרונות) רואה מי שאת עיקר התנופה של ההתישבות נתנה הציונות הדתית. הגרעינים הדתיים של הקיבוץ הדתי שיישבו את כפר עציון (אשר עלה על הקרקע בסוף ניסן, ממש בתקופה זו של השנה), משואות יצחק ועין צורים הגיעו לכאן בתוך אמונה באידאל של 'תורה ועבודה'. הם לא היו שליחיו של מגזר אלא שליחיו של רעיון.
הם עבדו בשיתוף פעולה עם המוסדות של המדינה שבדרך, לעיתים בצורה הרמונית יותר ולעיתם פחות, אולם הם לא חשבו לאבד את זהותם ולהתערבב באחת ממפלגות הישוב כדי ליהנות מהטבות או בכדי לקדם את האינטרסים הצרים של קבוצתם.
היו אלו זמנים יותר אידאולוגים. תהיה זו כמובן תמימות להניח שכל הויכוחים אז היו על טהרת האידאולגיה. בלי לבדוק אני מניח שגם אז לא היו האנשים חפים מאינטרסים אישיים, מפגלתיים וקטנוניים. אולם ברור לי כשדברו על אידאל, לא היה זה מס שפתיים.

יום רביעי, 3 במרץ 2010

לדרכה של המפלגה של הציונות הדתית

אפשר לחלק בצורה די גסה את המפלגות הפוליטיות לשלשה סוגים:
א. מפלגות סקטוריאליות.
ב. מפלגות נישה.
ג. מפלגות שלטון.

בסוג הראשון נמצא מפלגה שכל ענינה הוא לשמור על האינטרסים של קבוצת אוכלוסיה מוגדרת. זו יכולה להיות קבוצת מיעוט לאומית (כמו למשל המפלגות הערביות או מפלגות עולים), או קבוצה דתית (כמו המפלגות החרדיות). ברור שגם מפלגה סקטוריאלית תגלה עניין בנושאים לאומיים או חברתיים נוספים, אולם זה יהיה תמיד כסרח עודף או כהתעניינות אישית של ח"כ מאותה מפלגה.

מפלגות הנישה אף הן שומרות על אינטרס מוגדר, אולם הפעם זהו אינטרס רעיוני. התופעה היותר מקובלת כשרוצים להגן על אינטרס שכזה היא הקמת לובי, אולם לעיתים מדובר ברעיון גדול ובסיסי. כך מוצאים אנו את המפלגה הירוקה בארצות העולם וגם בארץ. רעיון חשוב אחר שזוכה בארץ למפלגת נישה היא ארץ ישראל שבנוסף להיותה על סדר יומן של מספר מפלגות, היותה נושא של הלובי הגדול ביותר בכנסת, היא גם הרעיון הבסיסי והדבק המאחד של מפלגות 'האיחוד הלאומי'. אין להתפלא על מיעוט מפלגות הנישה. הצלחתה של מפלגת נישה מביאה לרוב לבליעת הרעיון על ידי אחת (או יותר) ממפלגות השלטון.

אולם המפלגות המרכזיות בכל מדינה הינן מפלגות השלטון. אין הכוונה למפלגות הנמצאות דווקא בשלטון ברגע מסוים, אלאל למפלגות שהאידיאולוגיה שלהן חובקת את כל רוחב הפעילות הפוליטית, ממדיניות חוץ ובטחון, עבור במדיניות כלכלה ורווחה וכלה במדיניות חינוך ותרבות. הכל. בארץ ישנן באופן מסורתי (אם אפשר לבנות מסורת ב60 וקצת שנים) שני סוגים של מפלגות כאלו:
  1.  מפלגות זרם העובדים. מפלגות בעלות השקפת עולם סוציאליסטית, נוטות לקוסמופוליטיות (ומכאן נטייה לשמאל המדיני) – מפועלי ציון, עבור דרך מפא"י, מפ"ם, המערך ועד מפלגת העבודה.
  2. מפלגות אזרחים בורגניות. מפלגות בעלות השקפת עולם ליברלית הנוטה לקפיטליזם וללאומיות – מחרות והפרוגרסיבים, עבור בליברלים, ד"ש וכלה בליכוד.
 היכן אמורה להתמקם המפלגה הציונית דתית במארג זה. היכן היא התמקמה בעבר ?
הציונות הדתית נעה בין שני מוקדים – המוקד הסקטוריאלי והמוקד האידיאולוגי. הציונות הדתית היא סוג של סקטור. אמנם מידת המובחנות שלו והצרכים שלו אינם כה ייחודיים (כמו של הסקטור החרדי או הערבי) שכן בני המגזר משולבים במערכות החיים במדינה בהיבטים רבים. הנקודה הסקטוריאלית המרכזית היא עניין החינוך (נקודה נוספת היא שירותי דת כסיוע למקוואות, בתי כנסת וכדו'). הניסיון מלמד שצורך סקטוריאלי זה אינו מטופל היטב על ידי מפלגות לא סקטוריאליות ואפילו שדולה בכנסת איננה כה יעילה.

למרות זאת יש המטילים ספק (ובצדק) בנחיצות של מפלגה ציונית דתית סקטוריאלית. ואכן ישנם רבים שרואים בציונות הדתית סקטור בלבד ומנסים את כוחם כסקטור במפלגה גדולה יותר. 

אבל לציונות הדתית יש היבט חשוב אחד והוא התחום האידיאולוגי. בהיבט זה מפלגת הציונות הדתית היא מפלגת שלטון שהרי האידאה של הציונות הדתית מובחנת היטב מאלו של מפלגות השלטון האחרות. מעבר למקור התורני של השקפת העולם, אפשר גם להבחין שהשילוב בין השקפה מדינית לאומית והשקפה כלכלית/חברתית סוציאליסטית אינו קיים במפלגות השלטון האחרות.

אולם לא ספק ההבדל המרכזי, ששם את האידיאולוגיה הציונית דתית מן העבר האחד ואת כל שאר מפלגות השלטון מן העבר השני (נתעלם כרגע ממפלגות סקטוריאליות ונישתיות אחרות) היא התורה. הציונות הדתית יונקת את השקפתה מהתורה, מההלכה, מההיסטוריה היהודית ובזאת ייחודה. ככזו, היא יכולה לזכות באמון ובתמיכה גם של אנשים שהם עצמם אינם מדקדקים במצוות. יש להדגש גם את הכיוון ההפוך שכן השתלבות של אנשים דתיים במפלגות השלטון האחרות אינו הופך את אותן מפלגות לבעלות סדר יום דתי, בהתנגשות שבין ערכי המפלגה וערכיו הפרטיים של נבחר הציבור הדתי – חייבת המפלגה לנצח שאל"כ מועל אתו נבחר ציבור בבוחריה.

הציונות הדתית איננה רק 'מנסה להשתלב' במערכות המדינה, היא שואפת לכוון אותן בהתאם לרוח ההלכה (במידת האפשר ובהתאם ליחסי הכוחות) ולהנהיג את המדינה ממש. הדילמה של הבוחר הדתי נעוצה בראש ובראשונה בו עצמו. כיצד הוא עצמו תופס את היותו ציוני דתי. האם הוא מתמקד רק בצרכיו הפרטיים וכשהוא בוחר את הנהגת המדינה הוא מתעלם מהשקפתו הדתית ובוחר באידיאות זרות (שאולי מקודמות על ידי דתיים כדלעיל) או שהוא מחזיק באידיאולוגיה ציונית דתית המקיפה את כלל מערכות המדינה ומנסה להשפיע על המדינה בהתאם להשקפתו זו. מי שבוחר בהשקפה השניה, ירצה לבחור במפלגה ציונית דתית. האם אנו מציגים בפניו בחירה ראויה ?

(פורסם באתר רעננים)