יום ראשון, 13 בדצמבר 2009

נפש יהודי הומיה

(תגובה למאמר המערכת של 'עולם קטן')
אחד מענפי הספורט האהובים על הישראלי בכלל ועל הישראלי הציוני דתי בפרט, הוא מה שנקרא 'קיטור' (אולי לקיים את מה שנאמר "עוד העם מקטרים...."). מדי פעם מתרחש איזה אירוע שמהווה טריגר לסאגה של דיונים ומאמרים פובליסצטיים. הפעם זו סוגית השלטים .
מאמר המערכת של 'עולם קטן' ניסה להחזיר את הויכוח לאיזה שהוא תלם, אולם לענ"ד הוא כשל חלקית. גם אם נקבל את התזה המרכזית, הרי שמספר טעויות במאמר משבשות את תהליך הסקת המסקנות.

יום רביעי, 11 בנובמבר 2009

כללי נימוס בכתיבה בפורמים



(פורום 'הורות ומשפחה' באתר כיפה http://www.kipa.co.il/community/all.asp?id=41)
הרשת שוקקת פורומים שונים (ועוד יותר – משונים). פורום למי שלא יודע, הוא מעין לוח וירטואלי פתוח שבו כל אחד יכול לכתוב ולהגיב למה שכתבו אחרים (יש פורומים פתוחים לגמרי, יש המחייבים הרשמה ויש פורומים שרק יחידי סגולה יכולים לכתוב בהם). הכתיבה בפורום נעשית לרוב בשם וירטואלי (המכונה 'ניק', מלעז nickname ). מידת החשיפה של זהותו האמיתית של הכותב תלויה בעיקר ברצונו.
רוב הפורומים הם חברתיים. אמנם יש באינטרנט מגוון עצום של 'פורומי מומחה' שבהם הגולשים שואלים ומבקשים עצה ואדם מוגדר (או צוות) של מומחים בתחום עונה. פורום מומחה מתאפיין בקשרים מסוג 'כוכב' (המומחה מצד אחד והגולשים מצד שני). פורומים חברתיים הם מסוג 'רשת' שכן כל הגולשים מקימים קשרים זה עם זה. אבל אנחנו להלן נעסוק בפורומים החברתיים.
אם מצאתם פורום שמעניין אתכם וחשקה נפשכם לשאול / לכתוב / להגיב. כדאי לאמץ מספר כללי נימוס שיאפשרו לכם השתלבות חלקה:
  • זָהוּ את הפורום ותוכנו. לא מבקשים מתכונים לעוגה בפורום שעוסק בסִפריות. יש פורומים מאד צרים (עוסקים בתחומים מוגדרים ומצומצמים) ויש פורומים רחבים שבהם אפשר לכתוב (כמעט) על הכל (פורומים אלו צפויים להיות עמוסים).
  • להרבה מהפורומים יש כללים שמפרטים את נושאי הפורום ואת הכללים לכתיבה בו -  קראו את כללי הפורום (שלא תמצאו את עצמכם נמחקים או מודרים מהפורום).
  • הקדישו זמן להשתתפות פסיבית בפורום – כלומר קראו הודעות  במשך מספר ימים. נסו לחוש את הדינמיקה של הפורום, מתי עולים הטונים למשל. נסו לאפיין את אופי הפורום – קליל ושובב או כבד ומעונב. נסו לזהות את הכותבים הקבועים וסגנונם.
  • כדאי לכתוב תמיד הודעה ראשונה של הכרות: 'שלום, ראיתי שיש כאן פורום נחמד והחלטתי להצטרף'. על פי התגובות תוכלו לראות אם בחרתם נכונה בפורום חביב או בפורום מלא אנטיפטים.
  • המשיכו בתגובות לאחרים. חוו דעתכם על הנושא המדובר בנימוס ומתוך כבוד לאחרים. את העקיצות תשאירו לשלבים מאוחרים יותר, או אפילו תשאירו אותם בבית.
  • אחרי שאתם מרגישים 'חלק מהחבורה', אתם יכולים לפתוח דיון בנושא חדש (ולקוות שהוא יעניין את האחרים כך שהם יגיבו להודעה שלכם). כמובן שיש מקרי חרום שבו אתם חשים צורך להתייעץ בפורום מסוים עוד לפני ההכרות. במקרה כזה יהיה זה ראוי לפתוח במשפט מתנצל.
  • אל תנסו לחקור ולדלות מידע אישי מהגולשים. זה אולי נורא מסקרן, אבל מאד לא מנומס.
  • יש 'מכורים' שכותבים בפורומים שונים שנים רבות. זמן זה גורם לחשיפה. עם הזמן לומדים הגולשים להכיר את ארחם ורבעם (שלא לדבר על זיהויים ממש ועל כך להלן). נסו לזהות את ה'קבועים' ואת דרכם כך שלא תתבזו בתגובה שבעטיה אתם עלולים לחוש  'מפודחים' (כמו שבבית כנסת חדש תבררו למי יש מקום קבוע והוא ממיסדי בית הכנסת ולא כדאי 'להכנס' בו...).
  • אחת העברות הכי חמורות באינטרנט היא 'חשיפה' או 'אאוטינג'. הכוונה לפרסום פרטים על גולש אחר, פרטים שעשויים לחשוף את זהותו האמיתית של 'ניק', או פרטים חסויים על אדם אחר. איסורי 'לשון הרע' מקבלים באינטרנט מימד נוסף.
  • צאו מנקודת הנחה שמה שאתם כותבים (או חושפים על עצמכם) – גלוי לכל העולם. אם בחרתם לקטר על החמות, תחשבו שסביר שגם היא גם גולשת בפורום שלכם (למרות שהיא בת 100 ומאותגרת טכנולוגית). כן גם הר"מ שלכם מהישיבה התיכונית, הבוס מהעבודה, השכן המנג'ס, זה שחתך אתכם שלשום ברחוב – כולם גולשים בפורום...
  • אחרי זמן אולי תחשבו במידה כזו או אחרת של ודאות שזיהיתם את זהותו האמיתית של ניק מסוים (בת הדודה שלכם, השכן ממול או המורה מהישיבה....נו, כל אלו מהסעיף הקודם). הנימוס מחייב שתשלחו להם מסר בדרך זו או אחרת (רוב הפורומים מאפשרים החלפת מסרים אישית בין הגולשים) שזיהיתם אותם.

אבל כמובן כלל הנימוס הכי חשוב הוא כמו בחיים – כתבו בנחת, בלשון נקיה, בדיוק כמו שאתם מדברים מול ציבור בשר ודם. כי בשורה התחתונה, גם אוסף הניקים הוירטואליים בפורום – הם למרבה הפלא – בשר ודם בדיוק כמוכם, וכמעליבים אותם – הם נעלבים.
גלישה נעימה
(פורסם ב'מעייני הישועה')

יום חמישי, 29 באוקטובר 2009

ספרי קודש ברשת


בסקירה הקודמת הבאנו לכם ספרים כללים הנמצאים ברשת, סרוקים או כטקסטים. אולם מה המצב לגבי ספרות הקודש ?
מי שיש לו את תקליטור פרויקט השו"ת או את תקליטור אוצר הפוסקים או את התקליטור התורני, יכול לכבות את המודם ולמצוא ספרים בניחותא. אולם מה יעשה מי שאין לו ועוד שעה שבת והגבאי הנחית עליו או עליה שיעור עם דף מקורות לשיעור הקהילתי אחרי התפילה ?
בשביל זה יש אינטרנט !
היכן נמצא ספרי קודש באינטרנט ? ספרי קודש אפשר למצוא בשתי צורות: הטקסט עצמו או הספר הסרוק.
במדור זה נזכרו כבר הטקסטים שבאתר דעת (www.daat.ac.il) ובאתר סנונית (kodesh.snunit.k12.il) לפרויקט השו"ת יש אתר מקוון (בתשלום) -  www.responsa.co.il המציע חיפוש בכל עשרות אלפי הספרים שהפרויקט מכיל. לטעמי החיפוש בתקליטור הרבה יותר נוח מזה שברשת, אבל זה כנראה עניין של טעם. היתרון הגדול של הפרויקט המקוון הוא העדכון השוטף שלו.
נפנה עתה למאגרים נוספים של ספרים סרוקים וגם לכמה אמצעי עזר מקוונים:
‏א.     אם אתם מחפשים ספרים בחינם, כדאי לכם להציץ בHebrew books (http://www.hebrewbooks.org/ ). זהו אתר המכיל סריקה של עשרות אלפי ספרי קודש (כולל בטאונים וחוברות של מאמרים שונים). מעבר לפונקצית החיפוש, הרחוקה מלהיות ראויה לשמה, הבעיה בספרים שבאתר זה היא שרובם ככולם מהדורות ישנות ובודאי לא מהדורות מוגהות ומדויקות. הסיבה היא כמובן זכויות יוצרים. האתר מאפשר להוריד גרסת PDF  של הספרים או לעבור עליהם ברשת (הם מצולמים דף דף). תיאורטית אפשר לחפש בטקסט של הספרים אולם הניסיון שלי לחפש לא צלח.
‏ב.     אתר דומה אך קטן בהרבה (פחות מאחוז מהקודם) הוא ספרים אוןליין (http://www.seforimonline.org/ ).  גם כאן הספרים עתיקים מאותה סיבה. וגם כאן אפשר להוריד את הספרים כקבצי PDF.
ההבדלים בין האתרים הם בעיקר בצורת החיפוש של הספרים. אני מזהיר אתכם שהיא לא נוחה. אם אתם יודעים בדיוק מה אתם מחפשים – אז קל למצוא.
‏ג.       הזכרנו כבר את מאגר הספרים הסרוקים בספריה הלאומית. יש שם גם ספרי קודש. אולם אם אתם מחפשים כתבי יד של ספרי קודש, אתר הספריה הלאומית מכין לכם הפתעה בצורת טקסטים סרוקים של כתבי יד (jnul.huji.ac.il/dl/mss). שימו לב שאתרים אלו משתמשים בתוכנה שונה djvu שאותה יש להוריד לפני הצפיה.
אבל אם אתם יודעים בדיוק איזה ספר אתם מחפשים יש דרך קצרה יותר לברר היכן למצוא אותם. יש ברשת מי שדואג לשמור אינדקסים של ספרים. האינדקסים מכילים לינקים לאתרים שבה נשמרים הספרים. כך אפשר לחפש במקום אחד אחר הספרים המעניינים אותנו
‏ד.     מכון הלכה ברורה (www.halachabrura.org/alephlink.htm) שומר אינדקס גדול של ספרים, רובם ככולם מהאתרים שצוינו לעיל. אבל בפירוש לא רק שם ! העורכים ליקטו ספרים הנמצאים באתרים שונים ומשונים. האינדקס מחולק על פי נושאים ובתוך כל נושא – רשימה א"בית של הספרים. שווה.
‏ה.     רזיאל זקבך העלה באתרו רשימה של ספרי קודש www.geocities.com/rseckbach/books.htm על פניו הרשימה קצרה יותר מזו של מכון הלכה ברורה, אולם יש לו כמה לינקים שלמכון הלכה ברורה אין (למשל לינקים לסיכומים לקראת מבחני הסמיכה של הרבנות הראשית) ועל כן הוא בהחלט שווה ביקור.
אולם לפעמים כל זה אינו עוזר. אם אתם נזקקים לספר כשלהו בשבת ובמעוד – אין לכם ברירה אלא לכתת רגליכם לספרית בית הכנסת או ספרית הישיבה ולקוות שהספר נמצא שם.אם תמצאו תהנו לפחות מחווית הדפדוף וריח הדפוס – דבר שכיום לפחות – המחשב לא יכול לספק.
=====
השלמה מהפעם הקודמת
המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מט"ח) החל בפרויקט של ספרייה מקוונת לספרים בנושא ארץ ישראל ותרבות ישראל (www.kotar.co.il/). הספרייה הוקמה בשיתוף פעולה עם מו"לים מובילים. רוב הספרים פתוחים רק למנויים (המנוי מקנה גם אפשרויות להדגשת קטעים ושמירתם, לשמירת ספריה אישית ועוד). אולם יש קצת ספרים הפתוחים לקהל הרחב.


(פורסם ב'מעיני הישועה')

יום רביעי, 29 ביולי 2009

ספרים ברשת


אחת הצרות של האינטרנט היא זמינותם המכעיסה של תכנים (טקסט, מוסיקה, סרטים ותוכנות) שהועלו בלי רשות בעליהם. גם אם לעיתים אין במעשה משום הפרת זכויות יוצרים כמו בלשון היבשה של החוק, הרי ברור שהוא אינו עולה בקנה אחד עם רוח החוק (ולדעת רוב הפוסקים – גם עם רוח ההלכה). בעניין זה ראוי לכל בעל נפש להדיר רגליו מאתרי שיתוף קבצים מפוקפקים.
אולם כל האמור לעיל אינו אומר שאין ברשת תכנים מותרים. תמורת תשלום נאות (מפולפל או סמלי) אפשר להשיג תכנים רבים (אם הורדת שיר עולה פחות מ 5 ₪, למה להסתבך בהורדה שהיא אולי חינם בעולם הזה, אבל תעלה ביוקר בעולם הבא, שלא לדבר על נקיפות המצפון).
הדבר המענין הוא שיש ברשת גם תכנים חינם ! לעיתים היוצר עצמו מרשה להעלות את היצירה, לעיתים עבר פרק זמן הקבוע בחוק המעביר את היצירה לרשות הציבור (public domain).
במאמר קצר זה נסקור את המקומות בהם ניתן למצוא יצירות ספרותיות ברשת. נחלק את הדיון ליצירות כלליות וליצירות תורניות.
‏א.     פרויקט יומרני ביותר הוא google books. שם יש מיליוני ספרים. רובם אמנם רק כקטלוג (ועל קטלוגים ברשת נפרט בפעם אחרת בל"נ) אבל יש גם כאלו הסרוקים לגמר (רובם כמובן - ישנים) ויש הסרוקים חלקית. באלו האחרונים אפשר לעיתים לחפש ולקבל את המקטעים שבהם מופיעה המילה לחיפוש (ואז לדעת אם שווה לחפש את הפסר בספריה, או אולי אף לקנות אותו, במקרה כזה, גוגל תפנה אתכם לאתרי מכירת ספרים בעולם..). ולא, לא מצאתי ספרים בעברית.
‏ב.     אתר דומה הוא הספרייה הפתוחה (באנגלית). פרויקט הדומה לגוגל אך דומה שהוא קטן ממנו. יש בו כמה מיליונים של ספרים סרוקים או קטלוג של ספרים רבים אחרים. הפלטפורמה שעליה יושב האתר מאפשר מסגרת בעברית, אבל הטקסטים הם בלעזית גמורה.
‏ג.       האתר ב'הא' הידיעה של ספרות חופשית הוא פרויקט גוטנבורג. כאן נוכל למצוא את מיטב היצירה העולמית. מי שרוצה לקרוא את עלילותיו של שרלוק הולמס מוזמן לגלוש ולחפש. במקרה זה תתגלה לו הפתעה בדמות טקסט מוקלט ! (אל תנסו את ההקלטה הממוחשבת – רק את זו האנושית). את הארי פוטר לא תמצאו שם, נסו שוב 70 שנה אחרי שרולינג תלך לעולמה..
‏ד.     המקבילה העברית של פרויקט גוטנבורג נקראת פרויקט בן יהודה. אמנם הוא קטן בהיקפו מאחיו העולמי וצעיר ממנו, אולם שם תוכלו למצוא כבר עכשיו טקסטים מגוונים משירתם של אבן עזרא מחד וביאליק מאידך ועד הרצל והרמח"ל. אל תפספסו את הטקסטים של דרויאנוב !!
‏ה.     בספריה הלאומית יש תת אתר ובו ספרים סרוקים במדעי היהדות. לחובבי האקטואליה מומלץ לחפש באתר העיתונות העברית (עכשיו השכנים לא יציקו לכם, בהנחה שהם מחפשים את דבר מכ"ח בכסלו תרצ"ב... ).
ועכשיו לספרות התורנית ומדוע בסוף ? בניגוד לעולם הספרותי שבו היצירות הן סטטיות, הרי שעולם ההלכה הוא דינמי, אפילו בספרים ישנים. הסיכוי למצוא טקסט איכותי באינטרנט הוא די קטן.
‏ו.       אמנם יש את פרויקט השו"ת באינטרנט, אבל הוא לא בחינם. אם אתם מחפשים ספרים בחינם, כדאי לכם להציץ בHebrew books. זהו אתר המכיל סריקה של עשרות אלפי ספרי קודש. מעבר לפונקצית החיפוש, הרחוקה מלהיות ראויה לשמה, הבעיה בספרים שבאתר זה היא שכאמור לעיל - רובם ככולם מהדורות ישנות ובודאי לא מהדורות מוגהות ומדויקות.
‏ז.      אתר דומה הוא ספרים אוןליין.  גם כאן הספרים עתיקים.
‏ח.     טקסטים מלאים ניתן למצוא גם באתרים הבאים:
1.       אתר דעת.
וזוהי רק טעימה מעולם הטקסטים החופשיים.

(פורסם ב'מעיני הישועה')

יום שישי, 24 ביולי 2009

"לא עת בא עת בית ה' להבנות"


בכל פעם שלימדתי את ספרי שיבת ציון (אלו מהתנ"ך) היינו כמובן מגיעים אל הפסוקים הבאים:
כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית ה' לְהִבָּנוֹת: וַיְהִי דְּבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר: הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב: וְעַתָּה כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם: זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט אָכוֹל וְאֵין לְשָׂבְעָה שָׁתוֹ וְאֵין לְשָׁכְרָה לָבוֹשׁ וְאֵין לְחֹם לוֹ וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל צְרוֹר נָקוּב:  כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם: עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בּוֹ וְאֶכָּבְדָה אָמַר ה': (חגי א' ב-ח)
כשהיינו מתעכבים על הבנת טענות העם, כפי שהן משתקפות בטענות ה' בפסוקים אלו, אי אפשר היה שלא להקביל את המצב אז למצב היום (וכידוע אינני הראשון להקביל בין שיבת ציון ההיא ובין  שיבת ציון של ימינו). כאז כן עתה מעלים בני ישראל טענות שונות ונימוקים כבדי משקל מדוע לא לגשת לבנין בית המקדש. אולם כבר אז נראה כי הנביא, בשם ה', דוחה את דבריהם בטענה, אשר אם נקלף ממנה את מעטפת הנימוס, אומרת 'הכל תירוצים עלובים'.
העם מעלה בעיות כלכליות ורומז על בעיות פוליטיות. טענות נכונות דרך אגב. אולם ה' הופך את הסיבה והמסובב. לא הבעיות מונעות את בנין הבית, אלא שהעדר הבית מביא לכל אותן בעיות.
אמנם אין לנו נביא, אולם מוחזקים אנו מפי חז"ל שרק נבואה שנצרכה לדורות נכתבה. מאז בנין בית המקדש השני עברו כ 100 דורות ולא היה בקורות עמנו דור אשר נבואה זו נצרכה לו יותר מדורנו אנו.
על כן הכני בתדהמה ובצער מאמרו של הרב סתיו ('השבת' ש"ק מטות-מסעי). הכותרת של המאמר הינה העתק מדויק להבהיל של טענות העם בתקופת חגי – " לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית ה' לְהִבָּנוֹת" והתוכן, אשר למרות שכל דבריו של הרב נכונים, אין הוא אלא בגדר של תירוץ למחדל של הדורות האחרונים, כולל דורנו אנו. האומנם בעיית הפירוד והמחלוקת בתוכנו מוֹנעת את בנין הבית ?אולי היא בעצם מוּנעת מהעדרו ?
אז אמת שישנם מכשולים עצומים בדרך. החל מהתנגדות פוליטית של העולם וכלה ברתיעה של חלק מעם ישראל (חילונים וחרדים). אולם האם פירושו של דבר שעלינו למצוא 'הסבר' מדוע גם אנחנו נתחבר למקהלה של 'זה לא העיתוי הנכון' ? גם אם קטן כוחנו ודל מלגשת ישירות לביצוע המשימה, אוי לנו אם נשלים עם מציאות זו. אם נפיל שלהבת בין ארזי הציונות הדתית, מה יקרה לאזובי החילונים והחרדים ?
והאם באמת אין בכוחנו לעשות מאומה ? אדרבא, מארגון כ'צהר', מאדם שהוא רב של עיר ואם בישראל, מראש ישיבת הסדר – אני מצפה שהם יקומו ויעשו מעשים. מעשים מוסג אלו המועלים במאמר כ'בעיות'. ייסד ראש הישיבה שיעור בזבחים בישיבתו, יקים רב העיר לציבור הרחב מערכת לימוד של הלכות טומאה וטהרה והשלכותיהם המעשיות על חיי היום יום בזמן שבית המקדש קיים, יעלה רב בית הכנסת להר הבית עם כל קהילתו, יערוך ארגון הרבנים ימי עיון בתורת הקורבנות. אי אפשר להשאיר את כל נטל המלאכה על כתפי ארגון חשוב אך קטן ואזוטרי כ'מכון המקדש'.
נתעורר אנו לעשות את אשר לאל ידינו ויהי רצון שיאמר ה' " אֲנִי אִתְּכֶם".

(לא פורסם)

יום ראשון, 19 באפריל 2009

נצחון הסקטוריאליות


ההתדרדרות במספר הנציגים של הציונות הדתית (הצה"ד) לכנסת הפך להיות מושא לדיון פוליטי מחד ופובליציסטי מאידך. בעוד הפוליטיקאים מנסים למצוא דרך לצאת מהמשבר, הפובליציסטים מתחרים בניסיון להבין איך זה קרה.
יש מי שאוהב למצוא 'נקודות' בציר הזמן ולהצביע עליהן ולומר 'כאן החל השינוי'. אולם נראה שבמקרה של הציונות הדתית, מדובר בתהליך, למען הדיוק – שני תהליכים מקבילים: אחד שעבר על ההנהגה (שזה לצורך מאמר זה ההיבט האידיאולוגי של הצה"ד) והשני שעבר על הציבור (וכאן אנו דנים בהיבט הסוציולוגי של הצה"ד).
בשלושים השנים הראשונות של המדינה, ההגמוניה הפוליטית הייתה של מפלגות הפועלים (מפא"י, מפ"ם, אחדות העבודה שהתאחדו, התפלגו, רבו והשלימו וכמעט תמיד היו שותפות לקואליציה).  בשנים אלו הייתה הציונות הדתית (המזרחי, הפועל המזרחי ולימים - המפד"ל) שותפה לשלטון יותר בחסד מאשר בזכות, כי בלא מעט מקרים אפשר היה לקיים ממשלה גם בלעדיה. גם החלוקה הפוליטית שהייתה בעיקרה בין הגישה הפועלית-סוציאליסטית וזו האזרחית-ליברלית (והרבה פחות בסוגיות מדיניות), מצאה את הציונות הדתית קרובה יותר לעמדות החברתיות של מפלגות הפועלים. התוצאה הייתה מה שכונה מאוחר יותר 'הברית ההיסטורית', ברית שבן דורנו, המורגל במחלוקת מדינית כמרכז הדיון הפוליטי, מתקשה להבינה.
אולם כאמור, בכל מקרה יש לזכור כי עד לבחירות תשל"ז (77 - המהפך) לא הייתה הציונות הדתית לשון מאזניים כי לשלטון מפא"י לא היה תחליף. אפילו בבחירות תשל"ד, 73, מיד לאחר מלחמת יום כיפור, זכו מפא"י ומפלגות הלווין שלה ב 54 מנדטים ולא הייתה שום אפשרות לממשלה אחרת. אשר על כן הייתה הציונית הדתית מעין סרח עודף של ממשלת הפועלים, מנוטרלת מהשפעה בתחומי המדיניות הגבוהים. המשרדים המסורתיים להם זכתה היו משרד הפנים, הדתות (שני משרדים רבי השפעה בתוך המדינה) ומשרד הסעד (שהפך ברבות הימים למשרד הרווחה  וחזר לידי המפד"ל בממשלת שרון)
אולם בשנים שבין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור, החלה להתעורר סערה אידיאולוגית בתוך המגזר הציוני דתי. הדור הצעיר שראה עצמו כראויה להנהגה והובלה של מדיניות המדינה, רצה יותר מההישגי הפנים של דור הותיקים. אחד התוצרים של מהלך אידיאי זה, הייתה תנועת גוש אמונים, שאם גם לא הייתה ציונית דתית בלבד, הרי שהמרכיב הציוני הדתי שבה היה בולט ביותר.
במישור הפוליטי היה זה חזון מופרך כל עוד ההגמוניה הייתה בידי גוש השמאל הפועלי. בכל זאת גם במפד"ל החלה תסיסה של חוגי הצעירים שרצו לא רק את החלפתה של ההנהגה (כמו בכל מפלגה), אלא גם שינוי גישה (אנקדוטה אירונית היא שתכנוניהם של הצעירים, המר בן מאיר ואחרים, נעשו בקפה בשם 'אוסלו' שבתל אביב). בסנכרון יוצא דופן הבשילו שני התהליכים יחד ובבחירות של תשל"ז (77), שבהן ניצח הליכוד בראשות מנחם בגין, הצליחו חוגי הצעירים לזכות במאחז חזק בהנהגת המפד"ל. התוצאה הייתה התפרקותה של 'הברית ההיסטורית'. אולם למען האמת, גם הפעם לא היה מדובר באמת בהחלטה עקרונית של המפד"ל. שוב לא הייתה למעשה אפשרות אחרת להקמת ממשלה (לליכוד היו 43 מנדטים ולעבודה רק 32). השינוי היה בתפקיד שמלאה הציונות הדתית בשלטון – כשהמפד"ל מקבלת לראשונה את משרד החינוך עתיר ההשפעה (המפד"ל עתידה לשלוט במשרד 12 שנה ! בהפסקות, עם שאיפה מוצהרת לחזור אליו) בהמשך תקבל המפד"ל תיקים כמו התחבורה, האנרגיה והתשתית ואחרים המייצגים את התפיסה החדשה של השפעה אידיאולוגית ציונית-דתית על מרחבים הולכים וגדלים של ההוויה הישראלית. מנהיגי הציונות הדתית טיפחו, בעיקר בינם לבין עצמם, חזון של בנית מהלך של הגעה להנהגה ממש.
אולם במקביל לתהליך זה, החל המגזר הציוני הדתי (בהיבט הסוציולוגי של הביטוי) להשיל מעליו את האידאולוגיה הצה"ד. ההשתלבות של צעירי הציונות הדתית באקדמיה, בתעשיה, במסחר, בצבא, בתרבות (לא בו זמנית, אבל המגמה – ברורה) הביאה לרצון להשתלב גם בהנהגה הפוליטית באותה דרך. לגבי דידם, כמו שאין נפקא מינא לפרופ' למתמטיקה אם הוא שומר מצוות אם לאו, ולסנט האוניברסיטה הוא אינו מביא את עולמו האמוני, וכמו שהקצין הדתי משתלב בקצונה הכלל-צה"לית וכדו' – כך צריך הפוליטיקאי הדתי להשתלב במערכת הפוליטית החילונית. מפלגה ציונית דתית נתפסה כאנאכרוניזם או כפעילות סקטוריאלית.
אולם התבוננות קצת יותר עמוקה מגלה שהמצב הוא בדיוק להפך. בעוד שהציונות הדתית האידיאולוגית מנסה לבצר את עצמה כאלטרנטיבה אידיאולוגית לאידיאולוגיות השולטות (בין אם מדובר ברעיון הסוציאל דמוקרטי נוסח 'העבודה' או הרעיון הליברלי נוסח 'הליכוד'), ביטל רוב הולך וגדל בציבור הציוני דתי עצמו את התפיסה הזו מכל וכל. בעיני רבים מהסרוגים, היותם ציונים-דתיים (בהיבט הסוציולוגי) אינו אלא מרכיב משני בתפיסת עולמם הפוליטית המזוהה עם אידיאולוגיות אחרות. במילים אחרות, הציבור הציוני-דתי הביא את עצמו במקרה הטוב, במודע או שלא, למציאות של סקטור בתוך מפלגה גדולה. במקרה הפחות טוב, אפילו זה לא.
כשאפי איתם חותם 'אמנה' עם הליכוד (בדומה למהלך של הרב מלכיאור בשעתו עם העבודה) שבה הוא מנסה להבטיח הישגים סקטוריאליים, הוא מנציח את עצמו כנציג הסקטור הציוני-דתי בליכוד. במקרה הטוב, אם יעלה לדיון עניין של בתי כנסת, או של החינוך הדתי, ייאותו מנהיגי הליכוד להטות אוזן לבן בריתם או לנציגי הסקטור במפלגה מתוך מחשבה שבתחום זה הם מבינים. הם אולי אפילו יקבלו בהבנה איזה 'מרד' קטן של נציגי הסקטור בשל איזו החלטה שלא תעמוד בקנה אחד עם אמונתם. אולם אם הדיון יעסוק בנושאי רווחה או כלכלה, או תעשיה או תיירות, יהפכו נציגי הסקטור לליכודניקים מן השורה המחויבים לאידיאולוגיה הליכודית ולהחלטות המפלגה, כך הם יתפסו בעיני ההנהגה וגם בעיני עצמם. אפילו אם אחד מבני המגזר יגיע להיות יו"ר המפלגה, הדבר לא ישנה, מאומה. מחויבותו האידיאולוגית תהיה למפלגה (וסביר להניח שעל בסיס מחויבות זו יצליח להיבחר) ולא לציונות הדתית. כשמדובר בליכוד אפשר לכנות עמדה זו כ'ליכודניקים בני דת משה'.
(אינני מרחיב את הדיבור על נציגי הקבוצה הקרויה 'מנהיגות יהודית' שמטרתם איננה השתלבות אלא ניצול הפלטפורמה הדמוקרטית של הליכוד על מנת לשנות את האידיאולוגיה שלו מהבסיס. לענ"ד זו יומרה מופרכת מההיבט הפוליטי-מעשי ובעיתית במישור האידיאולוגי).
כל מי שבאמת רוצה שהציונות הדתית תנהיג את המדינה (ולא רק שחובשי כיפה ישבו סביב שולחן הממשלה) חייב לבחור בדרך אחרת. דרך שהיא ארוכה וקצרה. חובה עליו להציג לבוחר הישראלי מצע המבוסס על האידיאה של הצה"ד. ולא רק מצע אלא גם תוכנית פעולה. אין להסתפק בהצהרות הנתפסות כנבובות ומיועדות לתעמולה. צריך גם להראות לציבור מדוע עמדות אלו בתחומים של מדיניות חוץ ובטחון, כלכלה, חברתה, חינוך, איכות סביבה וכו' – נובעות מאותה אידיאה בסיסית ומה יתרונן על פי הצעותיהן של המפלגות האחרות.
על בסיס סדר יום אלטרנטיבי שכזה צריכה להתגבש קבוצת מנהיגים נבחרת (לא נדון כאן בשיטת הבחירה. אין שיטה מושלמת וצריך למצוא שילוב שיטות כלשהו) שתנסה לזכות באמון הציבור).
הציונות הדתית תגיע להנהגה רק אם אחוז הולך וגדל של הציבור יבחר בה ובדרכה כראויות להנהגת המדינה (יש לשים לב שבעוד שההובלה של התנועה חייבת להיות מזוהה ומחויבת לאידיאולוגיה של הציונות הדתית, המצביע יכול שלא יהא מזוהה ומחויב כל כך). קיצורי דרך בדמות השתלבות במפלגות בעלות אידיאולוגיה אחרת (שאיננה ציונית-דתית), שלא לדבר על ניסיון ל'כבוש' אותן מבפנים, לא ייצלחו.
אולם מכיוון שבסיס הכוח של מפלגה ציונית דתית, יהיה תמיד המגזר הציוני-דתי, הרי שכל מהלך בכיוון זה נועד לכישלון כל עוד ציבור זה אוחז בהשקפה ולפיה הציונות הדתית איננה אידיאה שוות מעמד לעמיתותיה סביב השולחן הפוליטי, אלא רק מסגרת סקטוריאלית שנועדה לקדם צריכם סקטוריאליים.
מקורו של הכישלון הפוליטי של הציונות הדתית – הוא ניצחון התפיסה הסקטוריאלית.

יום שישי, 2 בינואר 2009

אבל אני אוהב להיות בבית....


האירועים המביכים משהו שהיו כרוכים בבנית הבית היהודי והתפרקותו הביאו לתהליך הפוך מהרצוי, במקום שמצביעים ציונים דתיים שבפעמים קודמות הצביעו למפלגות כמו הליכוד וש"ס, יחזרו להצביע למפלגה היותר טבעית להם, מצביעים ותיקים של הציונות הדתית מהרהרים בקול להצביע למפלגות אחרות כמו ש"ס או הליכוד. מפלגות אלו אף הקימו מטות מיוחדים שנועדו לפתות את המצביע הציוני-דתי לתת להן את קולו.
הרהורי 'כפירה' אלו נובעים בעיקרם מרגשות. מהם רגשות אכזבה מתהליך מבטיח שאיכזב (ולא נכנס כאן לדיון של 'מי אשם') ומהם תחושה (שאינה מגובה בעובדות) שנציגי הציונות הדתית לא פועלים למען הציבור ששלח אותם או, בדיאלקטיקה פוליטית, שהם פועלים רק עבור ה'סקטור' שלהם.
אלא שבכל הקשור לבחירות, רצוי להפעיל את השכל ולא את בני המעיים. בחינה עניינית של כל הפרמטרים המעניינים את הציוני הדתי הממוצע (ולא רק אותו)  מראה יתרון ברור לבית היהודי, למעט פרמטר אחד שגם בו נדון.