יום שני, 18 באוגוסט 2008

כל ספר צריך מרפסת

(על הספר 'נערה במרפסת ממול' מאת נאוה מקמל-עתיר)
'אתה חייב לקרוא את זה' אמרה לי הספרנית כשגילתה שטעמי הספרותי, אם אפשר לקרוא לו כך בכלל, מעדיף ספרות נוער. למען האמת הבת שלי לקחה את הספר כבר קודם, אבל על פניו הוא לא נראה לי מענין ולא טרחתי לפתוח אותו עד להוראתה של הספרנית.
אז הלכתי לקרוא.
נקדים ונאמר שנאווה מקמל-עתיר, היא סופרת עתירת ספרים ומרובת סגנונות. מן הסתם אפשר לערוך השוואה מחכימה בין ספריה, אולם מכיון שלא קראתי את ספריה האחרים, אני מתרכז רק בזה המונח לפני.

העלילה

העלילה, אשר כמובן לא נגלה כאן את כל נפתוליה נמשכת על פני כמעט 100 שנה, מחצית הספר עוסקת בכל השנים עד שנת כתיבת הספר ומחציתו השניה כולה מתרחשת ב 2006 (תשס"ו  למניננו). בתחילת הספר מגיע אלישע רפפורט לארץ, לאחר ששכל את אשתו ותינוקו בפרעות קישינב. הוא נע ונד בין הארץ ובין אירופה. בכלל, נדודים מאפינים את גיבורי הספר. הסוד שנוצר במהלך הסיפור מרחף כעננה לא ברורה מעל חלק מהגיבורים. במחצית הספר אנחנו קוראים על מאמציה של אישה חרדית ושני ילדיה לשרוד כמהגרים לא חוקיים בתוככי תל אביב. מה הקשר בין הסיפורים ? תקראו לבד. אבל כשאני קראתי הייתה לי תחושה של דה ז'ה וו...

מהיכן אתה מוכר לי ?

בערך בשני שליש של הספר תפסתי למה הספר מוכר. זה לא הספר – זה הז'אנר. הספר דומה להפליא לספרות הנוער החרדית שיש לה פריחה בשנים האחרונות (כולל בספריה הישובית). הסופרים (והסופרות) החרדים כותבים בשבלונה די דומה. משפחה או שתים העומדות לבוא בקשרי נישואין מסתבכות עם סוד או שנים מעברן (לרוב כולל כפירה או מעשה פשע אחר). נפתולי העלילה מחברים את הקצוות בדרך לא דרך כשבדרך כלל בסוף הספר הרשעים משלמים את המחיר או חוזרים בתשובה כמובן. והסוף הטוב – ממש מוכרח והכל הכל סב סביב ה'שידוך' (באותיות גדולות).
באופן מפתיע גם אצל נאווה מקמל-עתיר (שאיננה חרדית כלל) נמצא את התמהיל הזה אם כי במינון שונה. בניגוד לספרים החרדיים ובניגוד לסדרות טלויזיה, אצל נאוה מקמל-עתיר, הדתיים נשארים דתיים, החילונים נשארים חילונים, לכל היותר (וזה אינו דבר של מה בכך) מבינים הצדדים שהעומד מולם אינו 'חיזר' (אם יש חוזרים בתשובה, אנו פוגשים אותם ונפרדים מהם כשהם באותו מצב 'פסוודו-סטטי' של 'התחזקות. ..)  זה הרגע לומר משהו על..
סטראוטיפים
ביצירה המפגישה חילונים עם דתיים, כל שכן חילונים עם חרדים, ממש מתבקשת כתיבה סטריאוטיפית. יש לציין בהערכה שהמחברת מצליחה לדלג מעל מכשול זה בצורה מכובדת למדי.
מכובדת למדי, אבל לא מושלמת. אינני יודע אם ספרי אלתרמן הם כל כך מוקצה בחברה החרדית עד כדי שיחרכו את ידי האוחז בהם, אינני חושב שעישון הוא מאפיין נחוץ לנערה חילונית בת 16.

ובכל זאת בלי סטריאוטיפ צורח כנראה שאי אפשר. בסצנה מיותרת והזויה למדי, כשהגר (הגיבורה החילונית) פוגשת את אביה השב"כניק, בפעם היחידה בכל הספר – הטלויזיה הדולקת מראה גדמים חרוכים של עצי זית של כפריים ערביים שנשרפו על ידי 'קיצונים'. המחברת לא כותבת מי הם ה'קיצונים' הללו, אולם לא נראה שהיא מתכוונת לקיצונים ערבים.. מכיוון שהסצנה הזו תקועה לחלוטין במרקם הסיפורי – אין לנו אלא להצטער על הכשל הקטן והמיותר הזה. ואם דיברנו על קשרי משפחה...

משפחה

עוד הבדל בין ספר זה והספרות החרדית הוא שכאן אין שום משפחה נורמלית ואם יש, היא 'מחוסלת' (במובן הספרותי) בצורה ממוקדת מהר מאד. יש לנו אלמן ערירי ואלמן עם ילד וגם שתי אלמנות עם ילד, גרושה עם ילד, גרוש בהסדרי ראיה, אישה מוכה הבורחת מבעלה... מה לא ? אך אפוא, אפוא הן המשפחות ההן ? עם האמאבאילדכלב ? לא שאנחנו מבקשים להתעלם מהמציאות שבה לא כולם זוכים למשפחה סטנדרטית, אבל להעלים אותן בשביל הסיפור ?
במקום סיכום
האם לקרוא את הספר ? כן. יש לשבח את הסופרת שעושה ניסיון כן להציג דמויות מעולמות שונים בצורה לא מתנצלת (יחסית), ניכר שעשתה מחקר ראוי לפני הכתיבה, גם בהקשר של תולדות תל אביב והן בהקשר של העולם החרדי (נו, תדלגו על פשלות קטנות). לטעמי העימות הרומנטי בין רחמים והגר לא כל כך אמין, הכותבת רוצה לצייר את הגר בנערה בעלת עומק שתהווה משקל נגד לרצינותו של רחמים. זה לא כל כך הולך ודמותה של הגר לא תופסת גובה למרות שהכותבת שמה בפיו של רחמים הערכה כלפיה.
הסוף איננו סכריני וזה טוב, זה שהוא לא סגור סופית, יש שידרשו לשבח ויש לגנאי. לי אישית נגע יותר מכל גורלה של רגינה ואידך זיל קרא.


(פורסם בגוש ארבע)