יום ראשון, 28 בינואר 2007

הדרן למסכת מקוואות

(לע"נ אבי גולן בן נורית)
מסכת מקוואות כשמה כן היא – עיקרה נושאי מקווה: שיעורו, מה פוסלו ומה פוסל את הבא להיטהר בו. המסכת פותחת בדרגות של 'איכויות' המקווה. אמנם מקובלנו שמקווה מוגדר מים חיים (בתנאי שמימיו אינם שאובים), אולם אין הוא מגיע לדרגתו של   המעין.
מה יש בו במעין שמטהר את הטמאים ?
ראשית יש לזכור כי ביהדות המושג של 'טומאה' ו'טהרה' הוא מטאפיסי לחלוטין. האדם הטמא אינו 'אשם' או 'נחות' או 'רע' בשום מובן שהוא. חלות עליו מגבלות הלכתיות הנובעות ממצבו, אולם אין עליו שום 'נכות רוחנית'. כמו שאומר רס"ג (אמונות ודעות ו' ד):
"כי הטומאה אינה דבר  מוחש ולא דבר שהשכל מחייבו, אלא שהתורה חייבתו"
עם זאת, עיון בגורמי הטומאה, מביא למסקנה שהטומאה קשורה במוות. בין אם מדובר במת עצמו, או במה שקשור לו (קבר למשל) או במצורע (החשוב כמת) או בהפרשות (נורמליות או לא) מאברי המין המרמזים על חיים פוטנציאליים שלא באו לידי מימוש.
המעין, לא רק שהוא מקור של מים המהווים בסיס לכל החי על פני האדמה, אלא שמימיו המפכים ממעמקי האדמה, מזכירים את תהליך הלידה – האנטי תזה למוות. המים השאובים, המכונסים בבריכה (אשבורן בלשון חז"ל) אינם בעלי התכונה הבתולית הזו והם 'מזוהמים' בהתערבות האנושית. רק המים הנאגרים ללא מגע יד אדם – הם היכולים לדמות את המעיין המקורי (זאת למעט טומאת הזב הדורשת דווקא מעין).
אולם עלינו לזכור כי מה שמטמא הוא רק הגוף. הגוף שניטלה ממנו הנשמה, אותו חלק  -לוקי, אותה בחינה של 'צלם –לקים', רק הוא מטמא. הנשמה טהורה תמיד. אלו מאיתנו שחשים את האבדן של יקירם, מוצאים אולי נחמה בידיעה שמהותו של האדם היא הנשמה הטהורה, וזו אינה אובדת לעולם.
- * * * -
רבים הם הדינים של המקווה. נדון בקצרה באחד מהם - סוגית החלפת מי המקווה. וכך אומרת המשנה (פ"ז מ"ב בסייפא):
" ... אבל שאר המשקין ומי פירות והציר והמורייס והתמד משהחמיץ פעמים מעלין ופעמים שאינן מעלין כיצד מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחת נפל לתוכו סאה מהם לא העלהו היו בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה הרי זה כשר:"
נסביר. כידוע שיעורו של מקווה טהור הוא 40 סאה של מים לא שאובים. אם מוסיפים על שיעור זה מים שאובים, הם נטהרים ב 40 הסאה המקוריים. להוספה זו אין שיעור. מאידך, הוספת נוזל שקוף שאינו מים ('מי פירות' בלשון המשנה וכן השאר), עלול לפסול את המקווה אם רוב מי המקווה הם מאותו נוזל. המשנה דנה באפשרות של החלפה: מוסיפים סאה של נוזל כזה למקווה ומוציאים סאה אחרת. במקרה כזה אומרת המשנה שלמרות שלכאורה אין במקווה 40 סאה של מים לא שאובים – המקווה כשר.

אולם מה קורה אם התהליך חוזר על עצמו ?
השו"ע (יו"ד ס' ר"א סעיף כד) פוסק שכל עוד הרוב הם המים המקוריים – המקווה כשר:
"... כל שאר המשקין ומי פירות ומורייס ותמד משהחמיץ,... אם יש בו מ' סאה ונפל לתוכו סאה אחת מאלו, ונטל מתוכן סאה אחרת, כשר אפילו עשה עד י"ט פעמים. אבל במים שאובים שנפל סאה למ' סאה כשרים, ונטל מתוכן סאה אחת ונפל לתוכן סאה מים, כשרים, אפילו עשה כן עד עולם, כשר."
לדעת השו"ע לאחר ההחלפה ה 20, רוב המים אינם המים המקוריים והמקווה פסול (יש לשים לב שהשו"ע מתיר את התהליך אם התוספת היא של מים שאובים, אולם הרמב"ם (הלכות מקוואות פ"ד ה"ז) פוסל גם בהחלפת מים).
אולם חשבון זה תמוה. שכן בהוצאת הסאה בלולים בה 40/41 מים מקוריים עם 1/41 מהנוזל החדש (שכן אנו אומרים ש'יש בילה בלח', כלומר נוזלים מתערבבים זה בזה מיידית). במקווה נותרים אמנם 40 סאה, אולם מתוכם 40/41 סאה הם מהנוזל האחר (וזה כשר כפי שאומרת המשנה).
הכנסה של סאת נוזל נוספת תקטין את החלק של מי המקווה המקורים לכדי 402/412 חלקים מהמים המקוריים (שכן הכמות האבסולוטית שהייתה מתוך ה 40 היא 41/ 40*40  והיא תשאר כזו גם מתוך 41). קל לראות שאחרי n החלפות יוותרו במקווה 40n/41n ואז יש לשאול עבור איזה n  מתקיים:  (40/41)n < 0.5
זו שאלה הניתנת לפתרון בקלות באמצעות לוגריתמים ומה שאנחנו מחפשים הוא: log(40/41)0.5
חישוב זריז יעלה שמדובר ב 28.071, כלומר רק בהחלפה ה 29 יהיה רוב לנוזל הזר. מדוע איפה פוסק השו"ע לאסור כבר אחרי 19 החלפות ?
ואכן בנו של רבי עקיבא אייגר, רבי שלמה אייגר, שואל שאלה זו (מופיע בשו"ת רעק"א יו"ד ס' רכא):
"... אבל בש"ע תגדל התמיה, ואף אם נדחוק יותר מהראוי ונפרש בכוונת הש"ע שבכל פעם מן י"ט פעמים יקח כ"כ [כמו כן] מים כמו שלקח בפעם הזאת דהיינו ארבעים חלקי מ"א בסאה בכל פעם מ"מ [מכל מקום] אכתי קשה דהא יכול ליקח עשרים פעמים כ"כ מים כמו בפעם הראשון וישאר לו עדיין עשרים חלקי מ"א בסאה נוסף על פלגא דמים ויהי' רוב דמ"ש [דמה שכתב] רש"י י"ט סאה בודאי באמת גם י"ט ומחצה יכול ליקח אלא דבאותו מידה דאיירי בה מתני' דהיינו סאה כ' רש"י דיכול לעשות כן באותו אופן שהתחיל דנותן סאה ונוטל סאה עד י"ט פעמים, אבל לפי פי' זה בש"ע דלא מיירי לעשות באותו אופן ובאותה מדה שהתחיל בה, אלא בכל פעם מדה אחרת יהיה לו עד שיעלו לו בלקיחתו מ' חלקי ז"א בסאה מים לפי חשבון התערובות א"כ הו"ל [הווה ליה] לכתוב דיכול לעשות כ' פעמים גם דברים אלו דחוקים מאד."
כלומר, גם אם נסבור שהשו"ע מתכוון שבכל פעם ישמר היחס המקורי של 40/41 מים מקוריים שמוצאים בסאה הניטלת (תירוץ מאד דחוק כפי שאומר הרש"א בעצמו) – עדיין לא יגיעו למחצית הכמות. ומנסה הרש"א לתרץ:  
"ויכילנא להעמיד הדין כמ"ש בש"ע וליישבו, אלא דמסתפינ' שלא יקובל בבי מדרשא דאאמ"ו ני' והוא די"ל [דיש לומר] ע"ד [על דבר] שהתחלנו כיון דאפשר שיטול ממין א' (וכמשמעות הפוסקים הנ"ל במ"ש אין שאני אומר שלו ברור כ"כ משמע דאינו ברור אבל לא גם מהנמנע) מש"ה [משום הכי] חיישינן אם יטול כ' פעמים דלמא נוטל כולו מים ולא ישאר רובא ..."
כלומר, בניגוד לכלל של 'יש בילה בלח' רוצה הרש"א לומר שהשו"ע חושש שמא כשנוטל, נוטל רק ממי המקווה (ומנסה לסמוך רעיון זה על הכלל של 'כל דפריש, מרובא קאפריש').
על כך עונה רעק"א בפלפול משלו ומנסה להסביר מכיוון אחר מדוע חושש השו"ע לכך שניטל תמיד סאת מים מקוריים.
יהי רצון שנזכה לבנין בית המקדש וחזרת דיני טומאה וטהרה במהרה בימינו.
הדרן עלך מסכת מקוואות והדרך עלן.