יום שני, 20 בספטמבר 2004

כסתח פוליטי


 כשהייתי[1] צעיר ותמהתי על מנהגים שונים של הורים היו אומרים לי 'חכה חכה גם תורך יבוא'. אולם יש דברים שאין זה ראוי ל'אחל' לאחרים. אחד מהם הוא אירוע שיבהיר את פשר הצורך בייעוץ פסיכולוגי לו ניזקקת לעיתים נערה המוטרדת מינית בכלל, ועל ידי מי שנחשב על ידיה לרב עד לא מזמן בפרט.
הרמז העבה בדבריה של שרית ילוב שלפיו כל מי שמתלוננת על רב שהטריד אותה מינית היא מן הסתם מעורערת בנפשה (כאילו שכל מי שמתייעץ עם פסיכולוג הוא כזה) הוא חלק מאותו מנגנון הכחשה-הדחקה שבעטיו נאלצים ארגונים שונים להתערב לטובת אותן נערות, להתעמת עם מי שמעונין לטייח ולכסות ולספוג שוב ושוב מטר חרפות וגידופים מפי שרית ילוב ודומיה.

יום שני, 9 באוגוסט 2004

ומי היה עם הציונות


אחת האגדות שאוהבים להפיץ תועמלנים חרדים וחילונים היא שגדולי התורה היו מאז ומעולם נגד הציונות. הסיבות של שני הצדדים הפוכות. החרדים רוצים להוכיח שהציונות היא נגד התורה ולכן אין ללכת בדרכה והחילונים רוצים להוכיח שבצדק יש לעזוב את דרך התורה הנוגדת את הציונות.
למותר לציין שמדובר בתעמולה שקרית ומגמתית. במאמר הקצר שלהלן נעמוד על כמה נקודות שלא מדברים עליהן בגלל חוסר ידיעה או בגלל רצון להשכחה. לא מדובר במאמר מדעי ואף כי נשתדל להפנות את הקורא למקורות, כל הכתוב כאן לוקה בשטחיות הנובעת הן מקוצר היריעה והן מחוסר יכולת של הכותב להקיף את החומר הרב בעניין.
נתחיל בכמה שלבים.
התנגדות לציון עצמה כמולדתו של העם היהודי הייתה קיים בשני מוקדים: חוגי הרפורמים (ואין מה לומר לגבי המתבוללים) וחוגי הבונד ודומיו (שפנו אל עבר הסוציאליזם העל-לאומי). מטבע הדברים לא יכול אדם המתפלל שלש פעמים ביום 'ושא נס לקבץ גליותינו' להתכחש למקומה של ארץ ישראל בעולם היהודי.
אולם בכך אין די. השלב הבא הוא דרישת ציון. גם כאן אי אפשר להתעלם מהעובדה שהעליות ההמוניות לא"י לא החלו לפני 120 שנה אלא שמעולם לא נפסקו. תושבי הגלות תמכו רבות בישוב היהודי בארץ. אולם גם עליה לארץ מסיבות משיחיות או אחרות והצטרפות ליישוב הישן (ושיטת החלוקה שלצידו), אינו דומה לציונות כפי שאנו חושבים עליה היום.
מה לגבי חידוש החיים הטבעיים של עם על אדמתו ? גם זה לא התחיל עם הרצל. חובבי ציון הקדימו בהרבה את התנועה הציונית. עם חובבי ציון נמנו רבנים רבים. למעשה יוסדה התנועה על ידי רבנים (מוהליבר ואלקלעי) והמושבות שנוסדו טרם התנועה הציונית קמו על ידי אנשים שומרי תורה. בבעיות שלהם דנו גדולי התורה. די לראות מי דן בסוגיית השמיטה הראשונה בשביל לראות את מעורבות גדולי התורה בנעשה בא"י, בצד היותר מודרני שלה (ראש וראשון להם הרב יצחק אלחנן ספקטור שהיה מקובל כגדול הדור באירופה המזרחית שדן להקל בעניין היתר המכירה). אין להתכחש לעובדה שהיו רבנים שהתנגדו ליוזמה הזו (ובראשם שלש חסידויות מפורסמות: סאטמאר, מונקטש וחב"ד)[1].
אולם ייסוד התנועה הציונית בידי ב"ז הרצל (הציונות המדינית) טרף במקצת את הקלפים. מכיון שבין ראשי התנועה היו אנשים שריח יהדות מהם והלאה, שיטותיהם הפוליטיות זרות ואיזכורים שונים על ידי מנהיגים בתנועה הציונית שקראו לרפורמה תרבותית (=השכלה כללית תוך ויתור על התורה) הרחיקו רבים וטובים. גם מנהיגי תנועת חיבת ציון (כמו למשל הנצי"ב מוולאז'ין) התרחקו מהתנועה הציונית.
בנקודה זו נחלק עולם התורה (דוק - עולם התורה[2], כי ברי שרוב שוקלי השקל הציוני, שהקנה חברות וזכות הצבעה, היו אנשים שומרי תורה ומצוות). בצד אחד ניצבו מתנגדי התנועה ציונית (שלעיתים נמנו על חובבי ציון והתנגדותם נבעה מהצדדים שלעיל) ומצד שני תומכי התנועה הציונית. לאחר מספר שנים התאגדו הציונים שומרי המצוות במפלגה בתוך הקונגרס הציוני - ה'מזרחי' שהוקם בתרס"ב[3]. בקונגרס השישי מנה המזרחי כשליש מהצירים (!) ובהם גם רבנים רבים (זה היה קונגרס אוגנדה הידוע לשימצה ותמיכת המזרחי בהרצל הזיקה מאד לתנועה)[4].
לבסוף נשאלת רק שאלת הכמות. האמנם רוב הרבנים התנגדו לתנועה הציונית ? בספר הציונות הדתית מובאים רשימות של אלפי רבנים מארצות שונות שהזדהו עם המזרחי או עם התנועה הציונית בכללה בשלב זה או אחר. הקורא מוזמן לחפש בינהם את קרובי משפחתו או מנהיגי קהילתו וקהילת אבותיו. לא נוכל למנות כאן את כולם, אבל פטור בלא כלום אי אפשר ונציין את מקים המזרחי הרב ריינס, ראשי המזרחי הרב בר-אילן (בנו של הנצי"ב) והרב מימון. הרבנים הראשיים לא"י - הרב עוזיאל, הרב מאיר, הרב הרצוג, הרב אונטרמן ועוד ועוד.
בשורה התחתונה, בעוד שהיחס לא"י וישובה היו כמעט ללא מחלוקת, הציונות המדינית הייתה שנויה במחלוקת, בעיקר בגלל הרצון להתערב בהיבטים התרבותיים של העם היהודי.


[1] פרטים מענינים וציטוטים מאלפים ניתן למצוא בספר המצוין  'הקץ המגולה ומדינת היהודים' של פרופ' רביצקי. הספר עוסק בקיצונים החרדים מחד ובעמדות המנוגדות של חוגי 'מרכז הרב'. יש גם פרק על החרדים הא-ציוניים. מצער שהכותב מתעלם מרוב מנין ובנין של הציונות הדתית.
[2] חלוקה זו חצתה לעיתים משפחות. דוד של הגרדי"ש, הרב זאב סולוביצ'יק היה מנגד חריף של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל.
[3] עיין במסתו של הגריד"ס 'קול דודי דופק' שם הוא מכריז שהקב"ה פסק כיוסף של תרס"ב.
[4] לקריאה נוספת בספרו של אהוד לוז 'מקבילים נפגשים'.

יום שני, 19 ביולי 2004

אגדה אמערבית

יו"ר הועד תופף בעצבנות על השולחן. הישיבה כבר נמשכה הרבה מעבר למה שרצה והוא כבר היה ממש לחוץ לסיים. "מה הנושא הבא על סדר היום ?" שאל.
יוכבד ענתה בזריזות : "הציפוי הפוספורי לכבישי הישוב". היו"ר בהה בה וביקש פרוט לטובת כל החברים ויוכבד פרטה.
מה שהבינו הנוכחים היה שקבוצת תושבים הצליחה לגיס תרומה מחד גיסא והנחה גדולה מאידך גיסא לביצוע של פרויקט ציפוי כל הכבישים בישוב בחומר זרחני. "אם נשתמש בצבע הירוק" ויוכבד הצביעה על כתם בקטלוג, "יהיו יתרונות רבים מעבר לבטיחות הנהגים והולכי הרגל". היא פנתה לעבר מוט'לה: "אתם הרי ביקשתם יותר ריאות ירוקות בישוב, אפשר להזמין בתוספת שולית מרקם מיוחד שנותן לכביש אפקט דשא". ויוכבד סיכמה "זה יתן אווירה אוהדת ורגועה לישוב שלנו".
יוסי פרנקפורטר התעניין לדעת אם החומר מיוצר בגרמניה: "לא אדרוך על כביש מתוצרת גרמניה" פסק.
יקרת פינתי תהתה אם מישהו ביקש חוות דעת מהרב. "הרב ?", תמה היו"ר. יקרת  התעקשה. הרי הצבע הירוק הוא כרתי ובבוקר צריך להבדיל בין תכלת וכרתי, אולי הציפוי החדש ישפיע על מועד ותיקין ? . היו"ר נאנח וסימן לעצמו לבקש מהרב חוות דעת הלכתית.
אודי כספי ביקש לבדוק בדיוק את העלויות וכמה כסף יש כבר לפרויקט. יוכבד הודתה שחסרים כ 25,000 ש"ח והציעה להטיל באופן חד פעמי מס זוהר על כל בית אב בסך 75 ש"ח. "זה פחות ממס הבטחון ששילמנו". הועד הסכים.

הענין כמעט סוכם. לפתע אמר יענקל זוכמיר: "בשאלה כל כך נכבדה, לא כדאי לשאול את התושבים?". "די", נאנח היו"ר, "מה אתה רוצה לשאול ? בשביל מה נבחרנו אם לא בשביל להחליט ?". יענקל המשיך: "מי אמר שדווקא ירוק? אני לא רוצה שמחר יבואו אלי בטענות למה לא הלכנו על, נגיד, סגול". יוכבד התפרצה "אז אתה מבקש שהתושבים יציעו צבע ? תקבל 5000 דעות !!". אודי הפנה את תשומת ליבה לכך שבקטלוג של החברה יש רק 108 צבעים, אבל היא המשיכה. "אתה יודע בדיוק מה יקרה ! יבואו הפטריוטים ויציעו לצבוע בכחול לבן, אבל אז המרכזניקים יגידו שזה חילול הקודש. הש"סניקים בישוב יבקשו לצבוע בשחור" אודי מלמל שהכביש כבר שחור, אבל את יוכבד אי אפשר להפסיק. "המודרניים יציעו צבע אדום ואז יגידו שעם המדרכה זה דומה לצבע של דגל אש"פ, ואם תלך על תכלת הילדים יכנסו לורטיגו. שמע, אין סוף לתירוצים"
יענקל התעצבן. "אי אפשר ככה לרמוס את הזכויות של התושבים לבחור את הצבע שלהם".
הטונים החלו להתלהט ויקרת הציעה לתת לכל תשב מקטע בכביש וכל אחד יצבע כרצונו. הצחוק שחרר את המתח והועד החליט לתת לתושבים לבחור בין ארבעה צבעים.

בקרוב בתאים שלכם.

יום חמישי, 15 ביולי 2004

ישחקו המתונים לפנינו

אל לנו לשחק לידי התקשורת, שרק מחפשת התבטאויות קיצוניות ומעשים מופרעים. יש להעביר את הדיון מסרבנות ואלימות, לשיחה אודות חשיבות גוש קטיף ותושביו. רק שינוי בדעת הציבור ימנע, אולי, את העקירה
לפני הכל יש לקבוע שברגע שיתייצבו חיילי צה"ל (או שוטרי מג"ב או כל כח חוקי אחר) בשערי ישוב כלשהו עם פקודה לפנות, או אז כנראה שהפסדנו והמדינה הפסידה. זה בכלל לא משנה אם ההתנגדות תהיה פסיבית למחצה לשליש או לרביע. אפילו סתם חסימת צירים עם 200,000 איש כבר לא ממש תעזור. זה כבר יהיה מאוחר מדי. מבחינה זו אפשר כבר עכשיו לומר שההתנגדות תהיה סימבולית למטרות תעמולה.
המאבק איננו בשטח. המאבק הוא על דעת הקהל. בעידן שבו פוליטיקאים קובעים את עמדתם על פי סקרים והציבור הנסקר מחליט על פי המידע שמספקת לו התקשורת, המאבק הוא תקשורתי. נכון לעכשיו, אנחנו מפסידים ובגדול !
לשמאל יש מדיניות ברורה להעביר את הדיון לשאלות של יום הפינוי והיום שאחרי. ברוב תמימותנו אנחנו נגררים לקו הזה. רבנים ואישי ציבור מפרסמים את דעתם כיצד יש לנהוג בזמן הפינוי. טוב שעוד לא דנים בגובה הפיצוי הנדרש.
אינני מציע לטמון את ראשנו בחול ולהכריז, כמו לפני 20 שנה, 'לא יהיה פינוי'. ההפך הוא הנכון. הפינוי הוא כרגע עובדה כמעט מוגמרת. אם יש שבריר סיכוי לשנות את הדבר, הוא יעשה אך ורק על ידי שינוי עמדתו של הציבור, כי הדבר היחיד שאולי יצליח לעצור את הפינוי הנורא הוא שינוי מגמה בדעת הציבור. אם אחוזי התמיכה בתוכנית ילכו וירדו, יגבר כוחם של מתנגדי ההתנגדות בכנסת ובמפלגות השונות. אנו נלחמים נגד כוחות חזקים מאד השלטון והתקשורת הששה לעודד אותו. כנגד יתרון השלטון יש לנו הציבור שלנו שמוכן לכתת רגליו מדלת לדלת, ועשה גדולות במשאל מתפקדי הליכוד.
את התקשורת יש להעביר מדיון בסרבנות ואלימות, אל עיסוק בגוש קטיף ואנשיו החיוביים. מבחינה זו הרעיון לשרשרת אנושית היא מסוג הפעולות החיוביות שתכבושנה את התקשורת על כורחה (אם כי חייבים לדעת כי שלט אחד בסגנון אלים או מאיים יהרוס את הכל וטוב יעשו המארגנים אם יעמידו סדרנים לאורך על הציר).
לכן, איומים של אורי אליצור בדבר אלימות והוראות של רבנים כנגד פינוי, אינם מועילים כלל. האם אנחנו חושבים שנצליח להפחיד מישהו באיומי הסרק האלו? אנחנו רק משחקים לידי השמאל, שקורא בחדווה בלתי מוסתרת לרסן את האלימות של הימין. העיתונות הכללית תצטט בשביעות רצון כל ראיה, להיותם של המתנחלים מסוכנים לציבור ולחברה. והציבור התמים שיקרא, ימשיך לתמוך בהתנתקות מתוך רצון כן להתנתק מתופעות שאף אנו היינו שמחים להתנתק מהן.
יוצא אפוא שההתבטאויות חסרות האחראיות הללו משחקות לידי יריבנו הפוליטיים ומאימות למוטט את הבסיס המוסרי שעליו עלינו לפעול, במטרה למנוע את גזירת הגירוש. אלמלא דמסתפינא הייתי אומר שדין הרודף חל דווקא על הקיצונים שמימיננו.
בראיה זו, סוגיית הפרישה מהממשלה מתגמדת ומאבדת חשיבות. אדרבא, יופיעו שרינו בחוגי בית ויסבירו את הסכנות שבתוכנית, במטרה להזיז את דעת הקהל. אם ראש הממשלה יפטר את השרים הללו, כי אז לא בנו האשם.
עצתי, הבלתי מקצועית, לכל דובר היא לברוח כמו מאש משאלות לגבי יום הפינוי. אפשר בהחלט להודות שאם יגיע יום הפינוי זה יהיה מאוחר מדי מבחינתנו, ולכן אנו עוסקים בהסברה מדוע אסור שיגיע יום שכזה. עצה נוספת היא לכל בר בי רב שיש לו מידע על כל התארגנות אלימה להסגירה מהרה לידי החוק, הן מדין 'ובערת הרע מקרבך' והן בשל הסיבה האגואיסטית שאנשים אלו מסכנים את המאבק ואת כל מפעל ההתיישבות.

יום ראשון, 11 ביולי 2004

שמץ של חזירות

דווקא כמי שקרא את מאמריה של ד"ר שמש ומטבחו הביתי הושפע מהם במידת מה, אני מרגיש צורך להעיר על מאמרה ('הצופה' גליון י"ג בתמוז).
מקהלת הלעג (בציבור הדתי) שקידמה את הצעת החוק של חברי הכנסת של 'שינוי' לא נגעה, למיטב הבנתי לעצם החוק, אלא לניגוד המשווע שבין החוק ומגישיו.
אחת הסכנות האורבות לפתחו של הצמחוני הוא טשטוש הגבולות שבין אדם וחיה. וכך כותב הרב קוק במסתו המפורסמת בעניין הצמחונות כשהוא נדרש לשאלה, מדוע הותרה אכילת בשר לצאצאי נח, בשעה שהעולם הטרום-מבולי היה צמחוני:
"כמה מגוחך הדבר, כל עוד טומאתו בו, יפשוט טלפיו ויפנה לו לדרך צדקה הרחוקה להתחסד עם בעלי חיים, כאילו גמר כל חשבונותיו עם בני אדם הברואים בצלם א-לקים, כאילו כבר העמיד הכל על נכון, כבר העביר את שלטון הרשעה והשקר, שנאת עמים וקנאת לאומים ... כאילו כל אלה כבר אפסו מן הארץ, עד שאין לה לאותה החסידה האנושית במה להצטדק כי אם להעמיד על נכון מוסרה, בדבר בעלי החיים"
ולא שאי אפשר לנסות ולקדם מספר עניינים בו זמנית, ד"ר שמש בעצמה מודה שלו הייתה ההצעה מגיעה מחוגים דתיים, היא לא הייתה זוכה לאותה מקהלה לועגת. אולם דווקא 'שינוי', התומכת המובהקת במדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית על שלל עיוותיה החברתיים, דווקא היא תעסוק בזכויות בעלי החיים ? מאות אלפי בעלי חיים מהמין האנושי חיים מתחת לקו העוני, בית המשפט והממשלה מתדיינים מהו הסכום המינימלי הדרוש לאדם לשם חיים בכבוד (ואני לא מדבר על אלפי אנשים הנמצאים בסכנת גירוש מבתיהם) ולחברי הכנסת של שינוי אין במה לעסוק אלא בבעלי חיים. אין מה לדבר על חוגים לילדים (אלא למי שהפרוטה בכיסו), אבל 'העשרה סביבתית לחזיר' זה מה שחשוב ? הלא זוהי בדיוק המכשלה שעליה מדבר הרב קוק (וגם הוא מדבר על טלפים ודוק).
הבה לא נטעה. כל מה שכותבת ד"ר שמש, הוא נכון וחשוב. ואם היא מלינה על קהות חושים של חברי הכנסת שלנו, יש בהחלט לתמוך בה (אם כי לא היה מזיק שלציונות הדתית היו תריסר ח"כים ומעלה, מה שהיה מאפשר להם ביתר קלות להתפנות ל'זוטות' מעין אלו ואחרות חשובות לא פחות). אולם הלעג המופנה כלפי 'שינוי' יש לו בהחלט מקום.

(פורסם בהצופה)

יום שלישי, 6 ביולי 2004

המפדל והגלולה המרה

מורגלא בפומיא של מצביעי מפד"ל שבטרם הולכים לקלפי, יש ליטול גלולה נגד בחילה, אות וסימן לחוסר שביעות הרצון של הבוחרים מהנהגת מפד"ל. נראה כי אין מפלגה עם בוחרים כה ביקורתיים כמו המפד"ל. אף בקרב הבוחרים הנזכרים בהצבעתם ישנה תחושה שלפיה, עיקר עיסוקם של נבחרי מפד"ל הוא שימור מעמדם ותפקידם (מה שנקרא 'נצמדים לכיסאות'). התנהלות המפלגה לאחרונה מחמירה את ההשקפה הזו, לפחות אצל חלק מהבוחרים, ודווקא היותר אידיאליסטים שבהם.
לפני שנבחן את השאלה, מי באמת צריך לקחת גלולה נגד בחילה ודווקא לאחר הבחירות, הבה נעיין בשאלה "מותר הפוליטיקאי מהבוחר מהו" ?
לכאורה, נראה כי לפוליטיקאי, חבר הכנסת או השר, יש יתרון עצום. שכר גבוה, כבוד, תנאים, יכולת השפעה וכדו'. אולם מבחינה עקרונית, דווקא לאיש ברחוב ישנה החירות לחשוב ולהציע החלטות אידיאליות. קל מאד לשבת בכורסא שבסלון, להביט בטלוויזיה ולגבש החלטה אמיצה בין פיסטוק ובוטן לפרוש מהממשלה, לכבוש את עזה, להפציץ את שכם, להוריד את המע"מ ולקלל את מנהיג 'שינוי'. קל ונטול אחראיות. דרך אגב, לא חייבים את הטלוויזיה לשם כך. יש את "המהדרין", המעדיפים לקבל את ה'החלטות' הללו ביושבם אל הסטנדר.
אולם הפוליטיקאי יודע שכל זה הבל. אין שום חוכמה בקבלת החלטות רצויות 'על יבש'. בחיים עצמם החלטות של 'הכל או לא כלום', מסתיימות כמעט בכל המקרים ב'כלום'. החיים מלאים פשרות. כל אחד יודע את זה מהמסגרת המשפחתית, הקהילתית וגם בעבודה. כשהקורא/ת מתפשר/ת עם החותנת, זה נחשב מעשה ראוי לטובת 'שלום בית'. מדוע כאשר הפוליטיקאי מתפשר זה נקרא 'להידבק לכסא' ?
פוליטיקה היא אמנות המצוי ולא הרצוי. יעדיה של מפלגה מה שמכונה גם המצע של המפלגה הן הצהרת כוונות ולא הבטחה לבוחר. ברור שפעולה נגד המצע (כמו שעשו כמה ראשי ממשלה, ולא רק האחרון), זו מעילה באמון. אין הדבר כן כאשר מפלגה, או פוליטיקאי, במאמצם להביא את יכולת מימוש המצע שלהם למקסימום, עושים פשרה.
אין זה אומר שעל הבוחר (בין אם הוא ראש ישיבה ובין אם הוא סתם 'בעל בית') לשתוק, ולהותיר את הזירה רק לפוליטיקאים. תפקידו של האזרח נטול התפקיד הוא חשוב, בעצם היותו סמן מצפוני לנבחרים. דווקא בגלל הנטייה של הפוליטיקאי לפשרות, צריך שיהיה מי שיזכיר לו תמיד מהו המצב הרצוי וימשוך אותו לכיוון הזה.
אולם אין לשכוח שמידת הפשרה לה נדרשת מפלגה, נגזרת כמעט אך ורק מפרמטר אחד ויחיד גודלה בכנסת. ככל שיש לך יותר מנדטים, כך תצטרך להתפשר פחות (אפילו ברוב מוחלט צריך להתפשר, כי כולם מבינים שגם למיעוט יש זכויות ויש מי שיגן עליהן). טוב יעשו המבקרים, אם במקביל לביקורת אותה הם מותחים יפעלו להגדיל את השפעת מפלגתם על ידי הרחבת שורות הבוחרים (ובעניין זה, כדאי להם גם להגדיל את השפעתם בתוך המפלגה על ידי התפקדות אליה).
הפשרה הזו, איננה בהכרח נעימה. האם מאן דהו סבור שלשבת אל שולחן אחד עם נציגי מפלגה שחרתה על דגלה כמעט ההפך מכל מה שאנחנו מאמינים בו ושואפים לו, הוא דבר קל? האם כאשר נציג של המפלגה מצביע, בשם המשמעת הקואליציונית, בעד הצעה שאיננה נראית לו, הוא איננו זקוק לעיתים לאותה 'גלולה נגד בחילה' שהזכרנו?
אולם, כמו שהנבחר זקוק לקול המצפון שיכוון אותו לכיוון הרצוי, כך זקוק הוא לגיבוי מבית במטרה להמתיק את טעמה המר של הגלולה ההיא.

(פורסם בהצופה)

יום שבת, 7 בפברואר 2004

הפירמידה החסרה



לובה חרל"פ שואלת ('הצופה ז' בשבט) "אך איפה היא [האישה הלומדת גמרא - ה"א] ואיפה התלמיד חכם [צ"ל תלמיד החכם - ה"א] הבקי בגפ"ת, השולט בפירושי הראשונים ... הנושא ונותן בעקבות גדולי האחרונים ... והמעמיק בספרי הגאונים וגדולי ראשי הישיבות בדורות האחרונים ..."
לכאורה נראה כי לדעתה הגברים נולדים עם כפית של תלמוד בפה, אולם כבר הכותבת חשה באבסורד העולה מתך דבריה ומיד היא מסייגת : " אילו היינו מקבלות חינוך ללימוד תורה ולחיי תורה באינטנסיביות המקבילה לזו שמקבלים הגברים ... היינו מגיעות גם להישגים שכאלה ... אך אז - מתי היינו מפתחות ומבטאות צדדים אחרים באישיותנו, צדדים אסתטיים, חברתיים, עניני דרך ארץ... ואיך היינו מתפנות להרות וללדת, לגדל את ילדנו ולהשקיע (גם) בהם את זמננו ... והאם ברצוננו באמת לעשות תפנית של 180 מעלות בנשיותנו ... ?"
צא ולמד שאין תועלת בגברים בכל הנוגע לאסתטיקה, חברה ובודאי שלא בגידול ילדים. ואם תקשו והלא ילדיה של האישה הם גם ילדיו של האיש ? לכאורה  תיובתא דלובה חרל"פ - תיובתא.
אכן, קטונתי, לעלום לא אוכל להיכנס לנעליה של אישה בשל היותי איש. אולם גם אדם הנני ואין לי אלא להתפלא: וכי סדנא דגבריא חד הוא ? וכי כל הגברים הנכנסים לשערי בית הספר עולים וצומחים להיות גדולי תורה ? ומהו המנגנון שיוצר גדולי תורה ?
קושיה זו - שוברה בצידה וממנה נוכל ללמוד על עתידן של נשים בעולם התורה. לשערי בתי הספר הדתיים נכנסים מדי שנה כ 10000 ילדים (כל המספרים שלהלן הם בחזקת דוגמה בלבד לצרכי פשטות הנימוק) מהם עוברים לישיבות תיכוניות (קרי ללימוד אינטנסיבי יותר של גמרא) כ 2500. מתוכם ימשיכו בישיבה גבוהה כ 500, מהם ישארו מעבר לשיעור ו' או ז' כ 100 שילמדו רבנות, מקרבם אולי 10 יתבלטו בהתמדתם ובכשרונם ולבסוף, אולי אולי אחד יהיה ראש ישיבה מפורסם, פוסק מקובל או מחבר ספרי הלכה פופולריים. וזה במהלך של שנים אחרי שנים. השפיץ של המערכת, גדול התורה, נשען על כל הפירמידה הנזכרת. נטלת לבנה מהפירמידה וגדול הדור הבא פשוט לא יהיה.
אכן, גדול התורה עוסק פחות בחיים ולעיתים נטל גדול יותר נופל על כתפי רעייתו האוהבת והתומכת. ה'מזל' הוא שזה יחסית נדיר. שאר 90 הרבנים שנזכרו יפתחו כישורים בתחומים נוספים, כולל גידול ילדיהם.
הבעיה המרכזית כיום בלימוד התורה של הנשים הוא שהפירמידה טרם נבנתה. בכל השנים שעברו מאז החלו לימודים תורניים לנשים בגיל שאחרי התיכון (קרי מדרשות וכדו') ניתן לספור את הנשים שהגיעו למדרגת 'תלמידת חכמים' על כפות ידי איש אחד או שנים. זאת לא משום שאין פוטנציאל, אלא משום שהפירמידה התומכת חסרה.
אם נדאג שכל הבנות בגיל תיכון תצוידנה בידע מינימלי בלימוד תורה, אם ניצור מסגרות שתוכלנה לקלוט אלפי בנות ללימודי המשך תורניים אינטנסיביים, אם נקים 'כוללים' לבנות שבהם תוכלנה נשים להקדיש עצמן ללימוד גפ"ת, ראשונים ואחרונים (וגם נדאג לתואר מתאים למצליחות) הרי שתוך מספר שנים (הרבה שנים) איכות התוצר הלימודי תלך ותעלה ופתאום נגלה שיש לנו גם גדולי תורה ממין נקבה.
ברור שזה יהיה קשה, גם לגבר זה קשה, גם משפחתו של כוללניק סובלת ממחסור מסוים, אבל הציבור המאמין תומך והכוללניק שלנו מסתפק במועט. אז אכן יתכן שבעלה של 'כוללניקית' שכזו יצטרך ל'הקריב' יותר עבור הבית, יותר שעות אחה"צ עם הילדים (כי האישה בסדר ערב במדרשה). זה אפשרי (נשים רבות עושות את זה עבור הבעל וכי גברים נחותים מנשים) וזו איננה בושה. החברה שלנו יכולה לעזור על ידי תרומה למלגות מתאימות.
אז אולי היום ה'תוצר' התורני (בדמות כרכי 'להיות אישה יהודיה') הוא קצת בוסרי או לא מהוקצע (ולא לי לשפוט). זה רק עניין של זמן וניסיון. נכון שכיום לדבר על 'לתפוס מקום בשורה הראשונה של גדולי התורה ופוסקי הדור' - נראה כחלום. למעשה זהו חזון. בלי חזון שום דבר לא יקרה. אולם בתחילת הדרך, הלעג, הבוז, הספקנות תהיינה מנת חלקם של החוזים. אני מקווה שכל החוזות לא תרתענה.
אסיים בהסכמה לפחות בנקודה אחת עם הכותבת. דווקא מפני שאנו רק בתחילת הדרך, על ההולכות בה להקפיד שבעתיים על 'והייתם נקיים מה' ומישראל' ולא לתת שום עילה לשום איש לצאת חוצץ נגד המהלך. צריך להקפיד שבעתיים על מסגרת ההלכה ועם מי יושבים בדין (סנהדרין כג.). ולזכור תמיד שמים שקטים - חודרים עמוק ואין מים אלא תורה. 


(פורסם בהצופה)

יום שני, 2 בפברואר 2004

להיות עם הארץ

גילוי נאות
לא הייתי תלמיד ישיבת הסדר, אפילו מכינה לא עשיתי. סתם שמונה שנים בצבא 'רגיל'. בסולם של נועה איתם אין לי בכלל מדרגה, מה יש מתחת ל'עם הארץ' ? אולי שייגץ.
מאידך, אני מלמד במוסד שיש בו גם משום המכינה וגם משום ישיבת ההסדר, אבל מפני שזה מוסד לבנות זה אולי שייך לעולם ההפוך ונרחיב בהמשך.
לגבי הגבוה והיפה, נו טוב...

יום שני, 26 בינואר 2004

להיות עם הארץ

למי המכינות. תגובה למאמרה של נועה איתם "מכינה לעם הארץ" (כ"ב בטבת, 16/1)

ראשית, גילוי נאות: לא הייתי תלמיד ישיבת הסדר, ואפילו מכינה לא עשיתי. סתם שמונה שנים בצבא "רגיל". בסולם של נועה איתם אין לי בכלל מדרגה. מה יש מתחת ל"עם הארץ"? אולי שייגץ. מאידך גיסא, אני מלמד במוסד שיש בו גם משום המכינה וגם משום ישיבת ההסדר, אבל מפני שזה מוסד לבנות, זה אולי שייך לעולם ההפוך.
האנלוגיה המכלילה והמצחיקה משהו בין ישיבת הסדר-שווה-תלמיד חכם ומכינה-שווה-עם הארץ, אין לה (כמו הכללות רבות) על מה להסתמך. לא כל בוגרי ישיבות ההסדר הם תלמידי חכמים, ולא כל בוגרי המכינות הם עמי ארצות. ההתמדה לשבת לאור הפלורסנטים של בית המדרש, איננה ערובה להבנה נאותה של סוגיית גמרא, שלא לדבר על אמירת סברה ישרה.

- - -

הדעה כי אין סתירה בין היות תלמיד חכם להיות איש מעשה, היא נכונה עד מאוד. יש רק לשאול מדוע מנסים שני הצדדים להשריש את הרעיון כי על הנער לוותר על אחת משאיפותיו. לא מצאנו בארץ כמעט מוסד אחד המקדש את השילוב הקדוש, שהוא אבן היסוד להשקפה הציונית-דתית, של תורה ועבודה. נראה כי כל מי שפונה למקצועות החול ולהיכל האקדמיה, מורד לכל הפחות לדרגת "בעל בית". תלמיד חכמים אמיתי, כך מטפטפים לנו בהשפעת השקפות זרות, הוא מי שממית עצמו באוהלה של תורה (ושוכחים שתורתנו, תורת חיים היא). מאידך גיסא, מי שמכניס את שגרת לימודו לאוניברסיטה, נתקל בחומת לעג בצורה.
המצב דורש שינוי. בין השאר, על ידי ניתוח מדוקדק של תפקיד מערכות החינוך שלנו, כולל מערך ישיבות ההסדר והמכינות.

יום ראשון, 25 בינואר 2004

היהפוך כושי עורו ?

רבים תמהים על אריאל שרון. כיצד הפך גדול המיישבים למפרק הזוי של מאחזים והמאיים הגדול על יישובי קבע. דומה כי בזיכרון הקולקטיבי של הימין, נשכחה העובדה שברזומה של שרון רשום גם: תשמ"ב הרס חבל ימית.
תאמרו, והלא מאז עשה אריק תשובה גמורה, שכן עשה תיקון לחטא והקים ישובים רבים ביש"ע. גם זכורים לטוב הסיורים שערך לכל דכפין (כמעט) ברכסים הניבטים בואכה שדה התעופה בן גוריון, שם הראה לאורחיו את הסיכון שבהפקרת השטח לידי המחבלים ותומכיהם. המותניים הצרות של המדינה זכו לחיבוק דוב מאריק.
והנה, לענ"ד שורש הטעות. נראה כי אריאל שרון, אלוף אריאל שרון בשבילכם, לא השתחרר מעולם מהבטלדרס. כל עולם המונחים שלו, כל דרכי החשיבה, כל התובנות מונחות על ידי המחשבה הצבאית המתמצת, (ותסלחו לי על הקיצור), בשטחים שולטים, צירים חיוניים, מרחבי תמרון וקרב ההכרעה.
אשר לכן אין לגבעות השומרון שום חשיבות מלבד נקודות שולטות המאפשרות תצפית על מעוזי האויב או על הצירים החיוניים לטובת האספקה לחזית או למוצבים הקדומניים.
כמפקד צבאי נמרץ ובעל חזון, דאג אריק למקם את כוחותיו תחת כל עץ רענן ועל כל גבעה נישאה ('רוצו אל הגבעות'). אולם זה אותו אריק שהתנגד ל'קו ברלב' ותמך בשיטת ההגנה הניידת. אין להתפלא אפוא על ראש הממשלה הקרבי שלנו שהוא ממהר לנייד את הכוחות (להעתיק כך הוא חושב שקוראים לזה באזרחות) מגבעה לגבעה על פי הצרכים הנהירים רק למפקד הבכיר בשטח, אשר על פיו יישק דבר. ברצותו מאריך וברצותו מקצר (קווי הגנה ואספקה כמובן). אולי בכלל כדאי להמציא 'ישוב על גלגלים' המנויד, התושבים עם בית הכנסת והמעון, מנקודה לנקודה.
אל נא תאשימו את אריק לבד. התבוננו נא בגלריית ה'לשעבר'ים המציפים את הפוליטיקה הישראלית: מופז, מתן וילנאי (בעל האספירציה לראשות העבודה), האחים יתום, בן אליעזר, אפי איתם, אריה אלדד (שלא תגידו שזו תופעה שמאלנית). ובעבר: יצחק רבין, רחבעם זאבי, משה דיין, חיים ברלב, מוטה גור (כולם ז"ל), אהוד ברק, רפאל איתן, עזר ויצמן, יצחק מרדכי, אמנון ליפקין (כולם יבלט"א). תקצר היריעה מפרט! הקוראים מוזמנים לעדכן הרשימה !
זו ממש אובססיה במדינה שלנו. בגלל המצב הביטחוני, הרבה חושבים שקרירה צבאית מזהירה היא הכנה משובחת לחיים הפוליטיים. זאת בעוד שהתיאוריה (קלאוזוביץ' הזכור לטוב), השכל והניסיון המקומי מלמדים אותנו כי הכשרתו של קצין בכיר במקצועות הלחימה והבסת האויב, לא זו בלבד שאין בה בכדי להפוך אותו למדינאי ומחוקק, אלא שמבין כל ההכנות לחיים הפוליטיים, זו כנראה הגרועה ביותר. סגנון העבודה בצבא (הירארכיה נוקשה) הוא שונה, צורת המחשבה הצבאית (תנועה, התקפה, הכרעה בכוח) איננה דומה לזו האזרחית. בנוסף יש לזכור כי הקצין אינו אלא המומחה של הממשלה לענייני צבא ופעולותיו נגזרות על ידי הדרג המדיני. הקצין הטוב מצניע ומדחיק את דעותיו המדיניות ומקדיש עצמו לביצוע ההוראות ככתבן וכרוחן.
אז מדברים על תקופת צינון. מקרה שרון מוכיח כי עשרות שנים בשירות הציבורי, אינן מספיקות בשביל לצנן את המנטליות הצבאית של הקצין המצטיין וה'מורעל'.
אריק, לא שינה דעתו הוא רק תיקן את פקודת הקרב בעקבות הנתונים בשטח. הוא לא הפך עורו, אבל אולי כדאי שילך.

(פורסם בהצופה)

יום שלישי, 13 בינואר 2004

כקליפת השום דבר

על הבנות של משפחת קלופהאוזן אפשר להגיד הרבה דברים, אבל עצלניות - הן לא. בפרוס החופש הגדול ארגנו נורית ורונית (יחד עם השכנה נירית צנענשוילי) קייטנה לילדי השכונה. כיד הדימיון הטובה עליהן הוכן דף פרסום שנועד למשוך את קהל היעד (הורים לילדים בני 5 וחודשיים) לקייטנת 'ניירות'.
היכן תולין ? בלוח המודעות שליד המכולת כמובן ! אבא קלופהאוזן התנדב לתלות שתי מודעות על הלוח כשהוא הולך לתפילת מעריב.
בבוקר עברה רונית ליד הלוח וראתה שהמודעה לא תלויה. כמובן שהטענות החלו מיד לעוף. אבא קלופהאוזן נשבע שתלה את המודעה בזמן שכולם חיכו לרב שיסיים את התפילה. אמא ק' פסקה שאין דבר קל מאשר לברר וכך צעדו כולם ללוח המודעות.
מול הלוח קימט אבא ק' את מצחו, הוא אמנם חגג לא מזמן 45, אבל לא יתכן שליל אמש היה רק חלום ! אולי בכלל הוא צריך להתפלל תשלומין ? את המבוכה פתרה כרגיל תושיתה של אמא ק'. מתחת למודעה ססגונית למכירת כובעים ('יום רביעי, בין 2000 ו 2200, אצל משפחת הומבורג, הקולקציה החדשה המדהימה במחירי מציאה החל מ 230 ש"ח') היא גילתה את המודעה של קייטנת הניירות של רונית ונורית.
המשבר במשפחה חלף, מודעה חדשה וגדולה יותר נתלתה מעל המודעה של הכובעים. ובא לציון גואל.
בערב, כבר לא היה זכר למודעה. נורית שכבר צפתה את המתרחש גילתה שמעל למודעה שלהן יש כבר מודעה חדשה ('מתארגנת נסיעה להילולה על קברו של רשכבה"ג הגה"צ האדמו"ר מפלביצקה זצוקלל"ה. תשלם סמלי, נא להרשם'). הפעם לא היתה לה מודעה נוספת אז בהחלטה של רגע - עשתה נורית את הבלתי יעשה - היא תלשה מעל הלוח את המודעה החדשה.
אבוי, זו הייתה טעות. יחד עם מודעת הנסיעה נתלשו גם מודעת הקיטנה, מודעת הכובעים וחצי תריסר מודעות שהיו מתחת. במקום נותרה מודעת בחירות בוהקת. מודעת בחירות בוודאי איננה רלוונטית יותר אמרה נורית לעצמה (היא טרם הגיעה לגיל שבו מבינים שכל מערכת בחירות היא בעצם שידור חוזר של קודמתה) ותלשה את המודעה.
שוב נתלשו תריסר שכבות של מודעות. נורית פינתה חלק מהקרעים של המודעות התלושות כדי לגלות מודעה של הוועד ('כל מי שנרשם לתוכנית של השכונה החדשה מתבקש לקחת טפסים אצל ציפי עד י"ג בניסן תשנ"ו').
אם כבר אז כבר, אמרה נורית (בינתיים הגיעה גם רונית) והחלה לתלוש עוד ועוד שכבות של מודעות, בור נפער בלוח המודעות כשנתגלו עוד ועוד מודעות מענינות (כמו הוראות פיקוד העורף למלחמת המפרץ  ב 91 או ההזמנה לשלום זכר של אחיהן הבכור)

ערמות הנייר ליד הלוח הלכו וטפחו עד שלבסוף נשאר הלוח נקי כביום יציאתו מבית החרושת. רק מודעה אחת נותרה דבוקה היטב ללוח: 

'מתארגנת קבוצה
להקמת ישוב בהרי יהודה 
ליד האלון הבודד, 
פרטים אצל חנן ויואל'